קטן עלייך : #5 TAKE
לחפש בן זוג זה כמו לחפש
נעליים, את בסה"כ מחפשת משהו ללכת איתו לאורך החיים, שנראה עלייך טוב, בסגנון
שלך, שיהיה נוח ולא יילחץ מדי. כבר הרבה זמן לא קניתי נעליים. כבר הרבה זמן לא
יצאתי עם מישהו רציני.
מה אני אגיד לכם? זה לא
שאין הצעות. דווקא לאחרונה התקשרו אליי כמה אנשים ששכחתי מהם והציעו לי כמה וכמה
בחורים. הבעיה היא שגם מההצעות שלהם רציתי לשכוח. זה לא שאני חס ושלום מזלזלת ברווקים
האחרים או תופסת את עצמי כאיזו מציאה אייאייאי, אני אפילו נוהגת לנזוף על עצמי
בתקופות של סירובים כרוניים או מצוקה, אבל יש לי קצת צביטה בלב כשאני מרגישה שיש מצב שמדובר פה
בבזבוז זמן, או שבא לי משהו קצת יותר...יותר יפה, יותר חכם, יותר מצחיק, יותר
חברותי, יותר יותר...
"וואי, את יודעת?
חשבתי על מישהו בשבילך... אבל נראה הוא קטן עלייך, את תאכלי אותו בלי מלח".
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, היו לי איזה 18 ₪, ואולי הייתי
יכולה לממן לעצמי איזה כוס קפה עם מישהו שאני באמת רוצה. לכאורה, מדובר בפרגון. אם
מתעלמים מזה שיש פה רמיזה קלה על כך שיש לי תיאבון בריא, נראה שאני באמת אשת
אשכולות שגורמת לכל הרווקים בעולם להיראות כמו צימוקים. אבל האמת היא שאם היו
שואלים אותי, אני די אוהבת צימוקים. ולא רק בט"ו בשבט.
ההרגשה הזו שתופסים אותך
כטיפוס מסוג מסוים, ואין לך כל כך דרך להשפיע, הופכת את חווית "מושא
השידוכים" שגם ככה לא כל כך נעימה, למורכבת אפילו יותר. מצד אחד, את מרגישה
שאת מכירה את עצמך הכי טוב, מצד שני כנראה שמבחוץ זה נראה קצת אחרת. לטוב ולרע.
מצד אחד כנראה שבחוץ מפרגנים לך יותר ממה שאת, ולא מבינים שמאחורי כל הקליפות מטילדה
היא בסך הכול אישה צעירה שצריכה עצמאות ואהבה. חברה פעם סיפרה לי שאמא שלה אמרה לה שהיא צריכה להפסיק להיות "כזאת טובה ומצליחה", כי זה מבריח גברים. סירייסלי?! (טוב, זה כואב לי מדי, אולי אכתוב על זה פוסט כבר בנפרד)
מצד שני, לפעמים יש נקודות שאת
חושבת שאת דווקא חזקה בהן, מתאימה בהן, גאה בהן ובחוץ אנשים לא מצליחים לראות את
כולן. יש לך יותר מדי צדדים מטילדה, ואם תתחילי לספר עליהם לכולם כדי להסביר להם
מי את בדיוק ומה את בדיוק רוצה זה יישמע פתטי. אז שותקת. אינשאללה אלוקים תעזור
לי. תסביר להם אתה. אתה הרי כל יכול ואני כבר התעייפתי.
בדיוק השבוע חברה שלי סיפרה
לי על בחור שנורא רצתה, ולכאורה בפרטים היבשים זה היה נשמע שיש פה פוטנציאל לאיזו
חופה לפני שקיעה או לפחות ל-"אני אשלם ואת את הטיפ". ואני, שמעריכה מאוד
נשים אמיצות החלטתי להירתם למערכה. מה נעשה? לא ננסה? ניסיתי לעזור לה, אממה?
מקורבים לאותו אחד אפילו לא היו מוכנים לשתף פעולה וטענו בתוקף שזה לא נשמע מתאים
ולא הסגנון. האמת היא שהם רק קצת קראו, ורק קצת שמעו, ויותר מזה לא יכולתי להעביר,
או להסביר. הרי יש דברים שמבינים רק כשמכירים, כשרואים מציאות מקרוב.
הרגשתי נורא מתוסכלת. קודם
כל כי נורא רציתי לעזור לה, אני באמת חושבת שהיא לגמרי אחלה ולא הייתי מתנגדת לקחת
חלק במשימה. דבר שני כי פתאום מהצד המשדך, נחשפתי לאופן השיפוטי של אנשים. אני,
כשפוסלת איזו הצעה שלא נראית לי תמיד עוד ממשיכה ומתחבטת כמה זמן אח"כ אם
עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הקב"ה שולח לי מתנה באריזה שאני דווקא לא מצפה
לה. אז איך אפשר לפסול בשביל מישהו אחר? ולקחת אחריות בכזה ביטחון? לא עדיף לשקף
את ההצעה ולראות מה התגובה? לא לכל שאלה יש רק תשובה אחת. לפעמים כל התשובות נכונות.
ואז קלטתי שמגיעה לי סטירה
רצינית, הרי מה אני עושה אם לא שיפוט מהיר וקיצוני, סלקציה בסיסית של כן כן, לא
לא. הרי כולנו באותו משחק, ואלה הכללים אם את רוצה שעוד יישארו לך כמה ערבים
פנויים בשביל הכיף במהלך השבוע. אז מספיק עם משפטים כמו "מה הם חשבו לעצמם עם ההצעה הזאת?", ברגע זה הם יוצאים מהלקסיקון. מצד שני, השבלוניות הזאת, איך שכולנו כל כך
מוגדרים כל הזמן, גרמה לנו לאבד את האנושיות והייחודיות שלנו. הרי כשמעלים שמות של
רווקים כדי לנסות למצוא שידוכים תמיד כולם תותחים, כולם שפיצים, כולם דוסים עם ראש
פתוח, כולם חכמים, כולם מצחיקים, כולם חברותיים, כולם נבונים, כולם יודעים את
התורה...מצד שלישי, מה לעשות שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות? איך אפשר להכיר את כולם ולהסביר באמת איך הם נשמעים (ולא רק על הדף)? משהו בשיטה הזאת הופך את כולנו לפחות אטרקטיביים (אבל מסתבר שגם לבעלי חוש הומור וטובי לב).
עוד לא הצלחתי לגבש עמדה.
להטיף לאחרים זה קל, אבל במעשה (כשמדובר בי לפחות) אני די מבינה את המקום שממנו זה
בא.
נו מילא, אני מקווה שאצליח
להחליט עד להצעה הבאה.
אבל שתגיע מהר, כואב לי ללכת יחפה.
שלכם,
