הבדידות עוברת דירה : TAKE #4

הבדידות עוברת דירה : #4 TAKE

"דרושה שותפה שומרת שבת וכשרות, לדירת בנות במיקום מעולה!

 חדר די גדול, 1500 ₪ לא כולל חשבונות וארנונה.

אין סלון, אבל הדירה שיתופית ומארחת ויש מקום בחדר לספה ופופים!

 לפרטים נוספים ולתיאום ביקורים..."

יום שישי אחד, הסתובבנו חברה שלי ואני בקניון בעיר. בכל זאת, זה הזמן היחיד שאפשר לצאת ולנשום קצת אוויר אחרי השבוע העמוס. בין כל חנויות הבגדים, הקוסמטיקה והפיצ'פקעס קפצה ונצנצה לנו בעיניים חנות כלי בית וטקסטיל שרק כדי לא לעשות לה פרסומת סמויה אני לא אגיד שקוראים לה גולף אנד קו. אופס.

"שניכנס?", שאלתי אותה. "כן! דווקא ממש בא לי...", היא שיתפה פעולה באופן מפתיע ונכנסנו. התחלנו להסתובב שתינו בין המדפים השונים, טורפות עם העיניים את כל הכלים, המצעים, והגאדג'טים לבית. נראינו כמו שנראים כשפותחים את המקרר במוצאי יום כיפור. השוביניסטים מהצד יצחקו, הפמיניסטיות יכולות למחות עד מחר, אבל לי זה לגמרי עשה את זה, הרבה יותר מכל חצאית מפונפנת. התחלתי לנסות להיזכר למי יש אירוסים או חנוכת בית בקרוב, או מה אמא שלי אמרה שחסר לה ומתי יום ההולדת שלה. הרי לעצמי, אין לי אומץ לקנות, בשביל מה? אני עדיין רווקה, שגרה אצל ההורים או נודדת ממעונות אלו לאחרים. ונכון שזה נחמד לחלק מתנות, ולפרגן לכול מי שמסביב את מה שבא לי לקנות לעצמי, אבל בא לי כבר בית משלי. לעשות לביתי. לעצמי.

כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לשכור דירה ולעבור מההורים למקום עם ממוצע גילאים קצת יותר נמוך. למה לי? כי זה נחמד לחזור הביתה בסוף יום, להיות אדון לעצמך, עצמאית, לא להרגיש תלויה באף אחד ולא להיות חייבת דין וחשבון בסוף כל יום, שבוע, חודש. לא לקבל טלפונים ששואלים אם יש לי מפתח ולאן אני יוצאת, ולא לחלוק את הלו"ז השבועי של הרכב עם כל המשפחה המורחבת. נשמע מבטיח... גם בסדרות זה נראה לא רע, והחברות מסביב כבר מתחילות ליישם; "תגידי, יש לכם בבית מיקרוגל מיותר? ומתי את כבר באה לבקר אצלי בדירה..."

זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלי, אני אוהבת- ואפילו מאוד. אבל בזמן האחרון נהיה לי קצת צפוף. אין מה להגיד- הבית הזה קטן מדי לשנינו, ז"א לשלושתנו, ז"א הוא פשוט קטן לי וזהו. האחריות על הבית היא לא שלי, ולמרות שיש לי כמה חברות שמשכנעות אותי שזה ה-דבר ושאנצל את הזמן במלון 'אמא', משהו בי פשוט לא מצליח לגדול.

פעם יצא לי לשוחח עם חברה, אחת מהחלוצות שקמו ועברו לדירה כזאת. שאלתי אותה למה היא עוברת? אם היא לא רוצה להאמין שזה אוטוטו מגיע ולחכות עוד קצת בסבלנות? המעבר המחייב הזה לדירה משלך תמיד נראה לי כמו מתקבע על סטטוס שאף פעם לא רציתי להתקבע עליו. אולי אני סתם שמרנית, אבל כל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה אני מקבלת רגליים קרות. דירת רווקות? להתבייץ בביצה הירושלמית/ הגבעת-שמואלית/ התל אביבית ועוד היד נטויה ולהיכנס לסצנת הסיפורים האלה שאף פעם לא חשבתי שאשחק בהם תפקיד. מה בסך הכול ביקשתי? קצת להרגיש גדולה? קצת להיות שווה בין שווים כשאני מסתובבת עם החברות שלי שמדברות על שכר דירה, קניות ואורחים לשבת.

אם הייתי יודעת שזה רק לחודש, שניים, שלושה, חצי שנה, הייתי מוכנה. בכל זאת, חוויה קצת שונה. ליהנות קצת מחוויה עצמאית אבל לא מחייבת, לשחות בבריכה כמה חודשים לפני שקופצים לאוקיינוס. אבל מי אמר שככה זה יהיה? והחרדות האלה שאשתקע, שאתרגל, שיהיה לי נוח מדי ולא אחפש איך לצאת מזה, ובכלל- לצאת. ומה עם כל הכסף שחסכתי- ככה פשוט אוציא את הכל בלי לחשוב על המחר? ומה עם כל האנרגיות ששמרתי- סתם אחפש מזרנים ושידות ולא עם בן אדם שאני בונה אתו עתיד משותף?

"אל תחשבי רחוק מדי", היא אמרה לי, "אני למשל, עוברת לדירה משלי דווקא כי אני כן רוצה להתחתן ואני יודעת שבבית, במצב הנוכחי לפחות, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי את הפניות הרגשית והפיזית להכניס אדם לחיים שלי. ואם אני רוצה כבר להרגיש ארעית אז בטח שזה לא יהיה בבית. ועד אז- אני גם רוצה קצת ליהנות, לעשות כיף ולחוות חוויות עם חברות בגילי.  גם המצב רוח שלך והמצב הנפשי שלך משתפר כשטוב לך ואתה לא מרגיש חנוק ותחת הלחץ בבית, וזה אין ספק שמשפיע".

לא עברו יותר מדי חודשים והבחורה הסתדרה באושר ועושר. אולי באמת היא צדקה. רק כשאתה נדרש בעל כורחך לגבש אורח חיים והתנהלות בבית עצמאי משלך, אתה מצליח להיות מספיק מגובש ולדעת מה אתה מחפש, תוך שאתה מפנה מקום בראש שלך מכל השטויות והדמיונות. צריך לפנות מקום בחיים, ולדמיין כבר את מה שהולך לבוא, לעשות צעדים לקראת, כדי שיהיה לו מקום להגיע. מצד שני אני גם קצת מפחדת. שלא משנה מה התפאורה תהיה- עדיין ארגיש לבד. לראות את כולן מסביב באותו תהליך כמוני יכול להיות מנחם, אבל גם יכול לייאש כשבגזרה שלך זה לא מצליח ואצל אחרות זה דווקא הולך יופי. אולי עדיף רחוק מהעין- רחוק מהלב. ואולי דווקא עדיף רחוק מהבית...

אז לעבור ולשכור דירה? או לא לעבור ולשכור דירה? זו השאלה.

עד שאני אחליט,
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב...

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

תשתי משהו? : TAKE #3

תשתי משהו? : #3 TAKE

אני יודעת שהפוסט הזה יעצבן אתכם. לפחות חלק מכם.

לא פשוט להיות רווקה, אבל יותר מזה- לא פשוט להיות רווקה בפורים.

"כוס אחד יפה לאשה,

 שנים ניוול הוא,

שלשה תובעת בפה,

ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת"

(כתובות, ס"ה, א')

פורים הוא זמן מבלבל. הוא נורא שמח ודווקא בגלל זה הוא מבלבל. כולם מסביב שמחים וקלילים, כפר השעשועים חוצה את גבולות הכפר והופך לממלכה אינסופית שמשתלטת על המדינה. הפייסבוק והוואטסאפ מוצפים בתחפושות יצירתיות יותר ויצירתיות פחות, לבושות יותר ולבושות פחות. נו שויין...בשמחות.

אבל מעבר לשמחה הגדולה הזאת שמטשטשת, שמאחדת ומלכדת עם כל אווירת משלוחי המנות והמתנות לאביונים, יש גם קוטביות מאוד מובהקת. אם הייתי צריכה להגדיר את זה בשמות יכולתי לקרוא לזה פורים של מעלה ופורים של מטה.

אני חוזרת אחורה בשנים, נזכרת בפורים של האולפנא, בפורים של השירות. איך הצלחתי להתרגש ולאהוב את החג, את האווירה, את רוממות הרוח של העם היהודי, את הנס הגדול, המגילה והאסתר, הגילוי וההסתר, כשכולם מסביב ייחלו לשמחת פורים אמיתית שנובעת מבפנים ולא זקוקה לעזרים חיצוניים סטייל אלכוהול או פיקות למיניהם. להפך, האלכוהול זכה לגינוי בממלכתנו. מלכת אסתר אמיתית לא זקוקה לאלכוהול. את זה תשאירי לבנים, שעליהם המצווה להשתכר. ואת? תסתכלי מהצד, תאספי את הקיא, ותסתפקי בסיפורים מצחיקים על גילויי אהבה בפומבי לאלוקים ודברי תורה שאין בהם ממש. ואני? אין לי בעיה לאסוף את הקיא של בעלי שיחיה, אבל אם אפשר להכיר אותו לפני- זה יהיה סבבה.

אחרי כמה שנים, כשכבר לא הייתה מסגרת מסביב, החברות סביבי נחלקו לשניים: אלו שמצאו למי לאסוף את הקיא, ואלו שעדיין לא. גם אלו שעדיין לא נחלקו לשניים: אלו שעדיין חיפשו את פורים של מעלה, רצו להגיע להתרוממות האמיתית ולשמחה האמיתית בנטורל, ואלו שהתייאשו, או עשו פנייה חדה, והחליטו להקיא בעצמן (אני מרגישה קצת רע שאני מרדדת את זה לרמה כזאת, אבל תסלחו לי הפעם טוב?) והאמת היא שזה לא היה קשור דווקא לפורים.

זה קרה כבר מסביב, וזה הקרין כל השנה, כל מפגש, כל חתונה, כל הזדמנות. מצאתי את החברות הטובות שלי הולכות ומתחלקות. היו את אלו שהתבייתו, רובן נשארו שמרניות, דתיות  (כמובן שעדיין נותרו מגוונות בסגנונות) ונכנסו למסלול החיים הרגיל. המסלול הזה שהאולפנא מאוד כיוונה אליו. והיה את החלק השני. אלו שהתחילו קצת להשתולל, לחפש אלטרנטיבות, לחפש הפתעות מסביב. הן מצאו תרבות אחרת, לשבת במקומות מסוימים, לרקוד עם אנשים מסוימים, לשחות בחופים אחרים, לרעות בשדות זרים. כאלו שעדיין נשארו חברות מאוד טובות שלי, אבל כבר מזמן היה ברור לנו שסגנון החיים שלנו הוא אחר.

תמיד הרגשתי חלוקה מבפנים. מצד אחד תמיד שאפתי להיות כבר מסודרת, להיות מבויתת, אף פעם לא אהבתי יותר מדי למתוח גבולות, או יותר נכון אהבתי, אבל בגבול המתאים. מצד שני, אני לא מסתדרת עם הלהסתדר הזה, וככל שהזמן עובר, האלטרנטיבות לפורים שלא כוללות צפייה בהרקדה של גברים בישיבה/כולל/בית כנסת או השתכרות באיזה פאב שממציא תכנית לייט, לדתיים שהם קצת לייט, אפילו עם מרלברו לייט,  הולכות ומתמעטות.

פעם זה לא היה כל כך נורא, היו איתי חברות נוספות, שותפות לדילמה. אבל לאט לאט אני מרגישה שאני הולכת ונותרת לבד במערכה. גם אלו שאינן מגדירות את עצמן בז'אנר המתנער, מתחילות פתאום לפזול לחגיגות פורים אלטרנטיביות, שלא בדיוק מסתדרות עם אורח החיים אליו קיוויתי. הראש שלי אומר שזה לא לעניין, אבל הלב שלי אומר שזה גם לא לעניין להישאר לבד בפורים.

לחגוג עם חברות שלי הנשואות, להצטלם עם החיפושיות, התותים והדבורים הקטנות שלהם זה נחמד. אבל מה אעשה אח"כ? אולי בכל זאת יש מקום לשתות? או שזה סתם משטה בי. אולי יש מקום קצת לאבד פוקוס? אולי יש מקום קצת לאבד שליטה? אולי צריך להבין שכמו שזה היה אז, זה כבר לא יהיה ולהשלים עם המציאות? לעגל קצת פינות? והקול הקטן הזה מבפנים: "בחייאת מטילדה, רק בפורים, זה לא אומר כלום, כולה פורים". אני רוצה להשתחרר, אני רוצה ליהנות, כל שאר הימים אני כל כך מודעת למצב, ורגילה קצת בלב לכאוב עליו. אבל פורים! אני רוצה לשמוח! אני רוצה לאבד את זה. אני רוצה לשכוח! ליהנות מהרגע, לצחוק עם זרים על הא ודא בלי לחשוב מה יהיה, ומה עומד מאחורי כל הפורים הזה.

ועל הכתף השנייה, יושב ההוא עם הבייגלה על הראש ותוהה אם שמרתי על עצמי עד לכאן, אולי בכל זאת עדיף להחזיק מעמד. אני לא פוסלת אף אחד ואחת או שופטת על איך שבחרו לחגוג את פורים שלהם. אני יודעת את המורכבות, ואני מעידה רק על עצמי. אני פשוט יודעת שהאמת שלי היא שלי זה לא מתאים. אז אאלץ להמשיך להמתין בסבלנות, עד שרווח והצלה יבוא לי ממקום אחר. ואני, אוכל להיות שלמה עם עצמי, ולא להתבלבל, להיפרד ולהתפזר בין העמים, הדעות, הקולות והפיתויים השונים. ואולי לא אצטרך לחכות עוד הרבה זמן? ואולי זה עוד מעט כבר בא? הרי יש עניין בפורים שנתהפך בו הכול לטובה.

אבל אולי רק כוס אחת, רק בשביל לחיים,

הרי כוס אחת יפה לאישה J

עזבו אתכם שטויות,

שיהיה לכם פורים שמח

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

זה לא הגיל : #2 TAKE

 

זה לא הגיל : #2 TAKE

עד גיל 21 אני מתחתנת.

כבר בימי האולפנה העליזים, כשלא הייתה לנו עדיין תעודת בגרות, אבל תכניות לעתיד היו גם היו, החלו שמועות על אולפנות אחרות בגבעות שמתחתנות כבר בכיתה י'. לי זה היה נשמע מוזר ורחוק ממני שנות אור, שבזמן שאני עובדת על ההכתרה, אי שם מישהי בגילי מחתלת תינוק. ידעתי אז שזה לא מה שמתאים לי, ושברגע שיתאים לי אני אמצא מישהו שמתאים לי.

עד גיל 21 אני מתחתנת.

סיימתי את האולפנה, והתחלתי שירות לאומי. מצד אחד לשרת את המדינה ביישוב דתי קטן, מצד שני מקום לא רע לסיים בו עם חתן. אבל גם אם לא אז לא נורא, בשביל להתחיל אשכרה לצאת לדייטים אני מרגישה עדיין צעירה. הרי כל החיים עוד לפני, אז בינתיים כדאי לתת לבחורים ביישוב צ'אנס. נהניתי, ולא בער לי כלום, נתתי את כל כולי לאנשים מסביב. מדי פעם פזלתי בשבת בבית הכנסת לעזרת הגברים לחפש מציאות אבל באמת שזה היה סתם בשביל קצת אקשן.

החברה הראשונה מהכיתה התקשרה להודיע שהיא מתארסת. שמחתי בשבילה, הסתקרנתי לראות מי החתן, מאיפה הוא והכי חשוב... מי החברים שלו. אז יצאתי מוקדם הביתה (בכל זאת, יש לי חתונה הערב), התקלחתי, התלבשתי יפה ונסעתי. הרגשתי גדולה, הרגשתי שכבר אפשר להתייחס אליי ברצינות, בכל זאת, חברה שלי מתחתנת היום ואני כבר בחורה מן המניין. מפה לשם, בחתונה היה שמח, היה אפילו קצת מפתיע, לא נתפס ולא נקלט שהחברה שלי מהחדר מקימה בית בישראל. שאחרי כל הדיבורים וההכנות הגענו לגיל שאפשר להתחיל. אבל באמת שיש עוד זמן... אנחנו רק בנות 19, ואני?

עד גיל 21 אני מתחתנת.

סיימתי את השירות. כן, גם את השנה השנייה שהייתה לא פחות מהנה מהראשונה. כשראיתי ששום דבר לא יוצא מהיישוב שהפך קטן מדי, החלטתי לנסות ולפזול לעולם הדייטים. ז"א לא שחיפשתי או ביקשתי. כששאלו אותי אם אפשר להציע לי מישהו או אמרו לי בשמחות "בקרוב אצלך", ידעתי לענות בקול בוטח ש-"אני מסתדרת לבד, תודה" ועמוק בלב קיוויתי שההוא שם למעלה מסכים איתי. אבל הייתה איזו אחת שלחצה במיוחד, אמרה שזה ממש מתאים, שהיא לא מבינה איך היא לא חשבה על זה קודם, ואחרי לחץ מתון מצאתי את עצמי בדייט טראומטי למדי. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו בשעה הקרובה, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו אח"כ אבל ידעתי שאל החופה אנחנו לא נצעד. ז"א לא ביחד לפחות. החוויה גרמה לי להרגיש שאני כבר מבינה מה זה הדייטים שכולם מסביב מדברים עליהם, אבל בתכל'ס הרגשתי שאני חייבת אוויר. אל החתונות של החברות אגיע לבושה ומתוקתקת, מעט באיחור, אבל אני? אני עוד לא שם. נסיים שירות ואז...

עד גיל 21 אני מתחתנת.

הזמן עובר, ואני בת 20, מתחילה לי תואר אקדמי. בכל זאת, אם את מתכננת להקים בית, כדאי לך לרכוש מקצוע, לכי תדעי מה הוא עושה עכשיו בזמן שאת דואגת לחיים המשותפים שלכם. מה שבטוח? הכל פתוח, אולי אפילו הוא מסתובב פה במסדרונות, יעזור לי לאסוף את הספרים כשייפלו לי במסדרונות הקמפוס, יתבלבל עם מכשירי הטלפון, יתקשר להחליף, נדבר כל הלילה ויום למחרת כבר נהיה אצל ההורים. לא אכפת לי, את התואר הזה אני מסיימת עם מטפחת, או בנדנה, או סרט, או שביס, או...

עד גיל 21.... אני מתחננת.

זה לא קורה לי! זה לא קורה...מסביב כבר זה מתחיל להיות צפוף, תחרויות של 'למי יש הכי הרבה חתונות השבוע' הפכו לשיחת היום. בכל מקום מסביבי חופות וקידושים, ואני עוד מחפשת סביב מי להסתובב. גם זו שצעירה ממני, גם זו שחניכה שלי, גם זו שפחות יפה ממני וגם זו שאף פעם לא האמנתי שתתחתן לפניי. זה לא קורה לי! הלו! שמיים! מישהו זוכר אותי?! אני יודעת שאמרתי שאני מסתדרת לבד, אבל לא לגמרי לבד, אני צריכה השגחה פרטית, מי כמוך יודע שתמיד אמרו שאני בחורה מיוחדת, וכדאי להשגיח עליי טוב טוב.

ועד גיל 22? הולך?

לא, לא הולך בכלל. משהו בראש מנסה להרגיע שבמגזרים אחרים רק מסיימים עכשיו צבא, ואני בסך הכל מרגישה די צעירה יחסית לגיל שהיה נראה לפני כמה שנים סיוט לבחורה רווקה. אבל הלחץ הזה, שאין לי מושג מאיפה הוא בא... הרי לא בוער לי, בכלל לא, אני כמעט יכולה להישבע! אבל שום דבר לא זז, וכל פעם זה מתחיל מאפס, כשאני נפגשת עם אפס ועוד אפס ועוד אפס. טוב נו, לא יפה, לא כולם. אבל גם עם כאלו נחמדים זה לא תמיד מושלם כמו שמקווים, ואתם יודעים מה אומרים על קולקציית "החבר'ה הטובים"... כל הטובים תפוסים ואזלו מזמן מהחנויות ומהמשווקים המורשים.

גיל 23?

גיל 24?

דד-ליין של קווים אדומים. בבקשה שאתחתן, ביום מן הימים. אני יודעת שיש עוד חיים מסביב, אבל זה פשוט לא אותו דבר, כשאתה מרגיש שמשהו עוד לא סגור לך ויכול לגמרי לשחרר אותך מהסטטוס שעבר. התואר נגמר, והחלומות שלי על לסיים אותו עם כיסוי ראש נגמרו גם הם. השנים עוברות מהר, הקווים האדומים חולפים, ימי ההולדת טיפה פחות שמחים ומעבר לקו האדום הכל שומם! עד מתי אני אמשיך לסחוב, לעשות לעצמי הנחות, להגיד שגם עוד שנתיים אני אהיה צעירה לא פחות, שעדיין זה לא נורא. "זה רק גיל!", "מה זה כבר גיל?", וכולם מלאים בסיפורים על אנשים שהתחתנו קצת יותר מבוגרים ועדיין שמחים ומאושרים. ומה אני אגיד להם? שאני מפחדת שאפילו עד הגיל של אותם אנשים מהסיפורים אני לא אמצא? כשמוצאים אז קל לדבר, כשיודעים מתי חוסר הוודאות הזה ייגמר. זה לא הגיל, באמת, אני יודעת שזה רק מספר, אבל פשוט מציאות החיים של הסובבים אותי נהיית יותר ויותר זרה ורחוקה לי, שאני פשוט מפחדת מהפער.

אבל אני משתדלת לחייך, לשמור על אופטימיות זהירה וטובה

ומדי פעם יתפלק לי "עד מתי", הרי כל הרווקות הזאת היא בסך הכל טירונות ארוכה...

תמשיכו לעקוב,

זה מחמם את הלב,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

שיט מבראשית : #1 TAKE

 שיט מבראשית : #1 TAKE

לא שחשבתי שזה ירגיש אחרת.

כבר מהיום השישי של ימי בראשית, העולם הזה תוכנן לזוגות. בשמיים הוחלט כי לא טוב היות האדם לבדו, והוא פשוט צריך מישהי לצידו (גם אם היא נגדו J). גם אני, בראשית ימי, ידעתי שיום יבוא וגם אני אמצא מישהו לאהוב, מישהו לטייל אתו, מישהו להקשיב לו, או אפילו פשוט לתת לו להוריד את הזבל.

כשהתחילו טפטופים של הזמנות מסביב ידעתי שהגיע הזמן. לא שהייתי בלחץ או משהו, אבל שש שנים של אולפניזם עושות את שלהן. בכל זאת, כשכל פורים מחדש כולן מתחפשות לנשים נשואות בווריאציות שונות (אישה נשואה, אישה נשואה בהריון, אישה נשואה עם מנשא ושאר ירקות) והצוות החינוכי מקדש את הקידושין, השאיפות שלך לא יכולות להיות יותר מידי מפתיעות. את הכיוונים המקצועיים, הקרייריסטיים או הרעיוניים, מסתירה השאיפה לעמוד מתחת לחופה.  לא כי היינו שם ואנחנו יודעות שזה טוב, אבל זה פשוט מרגיש נכון. כולן, בסופו של דבר, רוצות קודם כל להגיע הביתה.

אבל חשבתי שזה יהיה אחרת.

בלי ששמתי לב, ובלי שבכלל הרגשתי שבוער לי, הטפטופים הפכו למבול, ההזמנות הפכו לקנסות, ואני בסך הכול רציתי מטרייה. פתאום הם התחילו להסתדר בחיים, זוגות זוגות שעולים לתיבה, ומשאירים אותי להתמודד עם מבול של עיניים בוחנות בעזרת נשים, מבול של דייטים כושלים ומבול של בדידות. זה לא שבאמת הייתי לבד, מסביבי ניצבו הרבה פטריות כמוני, שהתביישו להגיד שהן מרגישות ככה. עם הזמן גם נהיינו חברות אחת של השנייה. לא כי היו לנו יותר מדי תחומי עניין משותפים, לא כי היינו באותו סגנון, ולא כי למדנו באותו בית ספר. סתם היינו באותו לקסיקון, "חברות של סטטוס", חפשו את הערך במילון.

היו לי פעם חברות אחרות, טובות לי יותר, מתאימות לי יותר, שבחרתי יותר. לא שהנוכחיות לא טובות, אבל ידעתי חברויות יותר קרובות. פשוט הזמן עשה את שלו והן פשוט התחתנו. אני יודעת, הן לא מתו חס ושלום, ועוד יותר ממוקדם בשביל להספיד. אני אוהבת אותן והן חברות טובות שלי, אבל לא תמיד הן פנויות לי מספיק. גם לא תמיד הן יכולות להרגיע, מדי פעם הן זוכרות להציע, אבל בין כל הלבטים שלי והבלבולים, הן מאוד החלטיות בלהחליף חיתולים ולתקתק בישולים.

ואני? "אני רוצה להיות שם" ופשוט לא מצליחה. אולי זה סתם מקרה, אולי זו השגחה. מלווה את חברותיי לחופה בזו אחר זו בעודי מנסה לפענח את הפטנט ולנסות את זה בבית. ומפעם לפעם, אני הולכת ומיטשטשת, הולכת ומתייאשת, כבר לא יודעת מה אני מחפשת, מה אני מבקשת. זה מבוגר מדי, וזה צעיר, ההוא דוס כבד, וההוא סתם עוד לא החליט, אחד שלא מעיף לי פרפרים בבטן ואחר שמתנהג כמו גולם. אני מוצאת את עצמי מתפשרת על דברים, בוררת לי בחורים, יוצאת כדי לא לצאת "הרווקה המבוגרת", ו-"מה יגידו ההורים". אז יוצאת, מקפה לקפה, מפארק לפארק ומה שיהיה יהיה. עם השנים זה הולך ונהיה כמו משחק זיכרון. אני מחפשת את החלק שדומה לי תוך כדי ניסיון להיזכר איך הייתי נראית, מה רציתי בהתחלה ומה ייחלתי לעצמי לפני שנכנסתי למשחק הזה.

הרבה זמן שקעתי בתחתית אבל היום אני מבינה שהגיל הוא לא פונקציה והלחץ הוא לא פתרון, הוא רק משתק, מכניס לדיכאון ומוציא מהדעת. חוץ מזה, עם כל הכבוד, עדיין לא התחילו לצמוח לי שיערות לבנות, הנהגים באוטובוס עוד מפרגנים לי בכרטיסיית נוער, ואני- אני נהנית מהחיים (גם אם מרגיש לי קצת חסר). אז החלטתי לחזור לתכנית המקורית, לחכות בסבלנות ולהתפלל בשקט. אומרים שמי שמזמין פיצה מקבל אותה. אחרי חצי שעה-שעה, חמה או קרה, עם קולה בצד או בלי, בסוף היא מגיעה. ומשביעה.

ואולי זה בדיוק האיזון שצריך, זה שיעזור לי להתמודד עם הכבד הזה שמבקר ברגעים לא צפויים. מצד אחד להשתדל ולנסות, לייבא אנרגיות חיוביות ולהאמין, ובינתיים להתקשר להזמין ולחכות בסבלנות שלמעלה ייאפו לי את התכניות כמו שצריך. נכון שאני קצת מתחילה לאבד סבלנות, אבל מצד שני לא הייתי רוצה לקבל את הפיצה שלי כשהיא עוד בצק. "כשרעבים אוכלים הכול" זה נכון, אבל לא את הפיצה של השכנים.

טוב נו, את הפיצה אולי כן, אבל לא כשמדובר בשותף לחיים.

                                                           בתאבון J

חפשו אותי בפייסבוק:  "מטילדה"