יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE

יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE
אם אני עדיין פה סימן שעוד לא מצאתי, אבל גם  לי, כמו כמעט לכל רווקה מחפשת, יש ברקע אי אלו כמעטים כאלה. "קשר רציני", חבר, כאלו שהיו, שהתקדמו, שהתרגשו, שכבר חלמו... ובסוף – דחפו אותי בקפיצת ראש בחזרה לשוק הפנויים-פנויות. עם קצת יותר שריטות ובלי כוחות.

אחד מהכמעטים שלי היה כל כך כזה. ז"א הוא היה כל כך טוב, נמשך כל כך הרבה זמן, הכיל כל כך הרבה נושאים משותפים, עבר כל כך הרבה חוויות ביחד, שיתף כל כך הרבה חלומות, והחזיק כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה לילות, שכשלא הצלחנו להימנע מהבלתי נמנע, זה גם היה כל כך כואב. עד היום, אפילו שאני לא כל כך זוכרת אותו, את ההרגשה הזאת אני לא יכולה לשכוח.

אחרי שקשר כזה נגמר את חווה מערבולת של רגשות סותרים ומשלימים. מצד אחד הקלה, אולי קצת שמחה שאין יותר ספק ולפחות יש משהו אחד בטוח, אפילו אם זה בטוח שלא. לרגעים עולה תהייה איך זה נמשך כל כך הרבה זמן אם זה לא היה זה ואולי היית צריכה לסיים את זה קודם. ואז פתאום מגיעה המפולת, האשמה, את מרגישה אבודה, את לא יודעת מאיפה להתחיל לקום, את כבר לא זוכרת מה זה ללכת לבד במציאות הזאת. את רוצה לשנוא את הצד השני, אחרת את לא מצליחה לנתק, את לא מצליחה להסביר לעצמך למה זה קרה. מצד שני אם תשנאי אותו תשנאי את כל התקופה האחרונה שלך, תשנאי את עצמך. ובכלל, אולי הוא לא היה כזה גרוע אם העברת איתו את הזמן האחרון. למה את חייבת ללכת מקיצוניות לקיצוניות? מי קבע שפרידות הן תמיד שחור או לבן.

ואז הם מגיעים: החרטה, הכוויה והצלקת, הכאב האוכל הזה, הייאוש. את מתחילה לדבר במרמור, את מרגישה מרומה, את מרגישה מבוזבזת, את מרגישה כמו שמרגישים אחרי צניחה חופשית רק בלי האדרנלין. ובלי המצנח. בקיצור- את מרגישה פגועה. כי היית שם, כי ציפית שם, כי הענקת שם. ובמקום שיש נתינה, יש אהבה, גם אם זה לא מצליח. לפעמים זה טוב, אבל פשוט לא מתאים. ואז אין ברירה אלא לעשות קאט ולהתחיל מבראשית. אבל מה לעשות שהלב כל כך מרוסק, שהרגש והשכל לסירוגין עדיין לא מרפים...

תמונה מהרשת. קרדיט עליה.

הבעיה מתחילה אחרי, כשאת צריכה להתחיל משהו חדש. אז את עומדת במבחן האמיתי. את צריכה שוב לתת אמון, שוב לתת את הלב. הרי מי שלא מסתכן, לא מתאהב. אבל איך עושים את זה? איך אוזרים אומץ אחרי הנפילה הקודמת. איך סומכים על מישהו. חבל שעברתי את הקשר הקודם, את אומרת לעצמך, סתם שרט אותי. עדיף שלא היה כלום מאשר לחוות כזאת טלטלה מערערת.

פעם באחד מהערבים המנחמים האלה שנפגשתי עם חברה שלי ודיברנו על ענייני דיומא, או ליתר דיוק- ענייני הלילות, בכיתי לה על הגורל שלי, על זה שאני כל פעם נכווית מחדש, שאני נותנת אמון, שאני מתמסרת, שאני סומכת ואז חוטפת ת'כאפה של החיים שלי. היא הסתכלה עליי במבט מעריך ואמרה לי: מטילדה, את בטוח תתחתני השנה. את יודעת למה? תראי אותי, אני אפילו לא מצליחה להגיע לשלב שאני סומכת על מישהו, שאני מתמסרת למישהו, שאני נפתחת בפני מישהו כי אני מפחדת להיפגע. את צריכה להעריך את עצמך, תראי איך את כל פעם מחדש מנסה ומנסה, נותנת ומעניקה, לא מתייאשת, לא מוותרת. בסוף תמצאי את המישהו הנכון וזה יהיה שווה את זה. אבל לפחות את אמיצה ויודעת לקום מהשברים ועדיין להאמין באנשים (עם דגש על המין שטוען שהוא החזק).

אז מה אפשר להגיד? באמת יותר טוב כלום מכמעט? באמת עדיף לא לחוות כלום? או שאולי אנחנו מפיקים מכל קשר רציני ערך מוסף (מלבד הכאב)? אבל האם הלימוד אכן שווה את זה? לא עדיף ללמוד בדרכים פחות כואבות? פחות שורטות? ואיך ממשיכים עם כל השריטות והצלקות? איך ממשיכים להאמין?

נראה לי שאין יותר מדי ברירה, הרי בשביל המטרה צריך להבין שיוצא הרבה טובה גם מהרע. בשביל מה הייתם צריכים את הקשר הזה בכלל? בגלל שזו הדרך היחידה. רק מי שמנסה, רק מי שמהמר בסוף גם זוכה להצליח. מי שיכבול את עצמו ויהיה עסוק בלהגן על עצמו, לא מבין שמה שהוא עושה פוגע בעצמו הכי הרבה. הוא גוזר על עצמו חשדנות, הוא גוזר על עצמו דאגות ופחדים, והכי גרוע- הוא גוזר על עצמו לבד.


אז תעשו לי טובה. אל תתייאשו, אל תוותרו, בסוף יגיע מי ששווה את האמון שלכם. והכי חשוב, אל תתחרטו על החוויות שעברתם, גם אם הן לא היו נעימות במיוחד, הן נתנו לכם משהו והפכו אתכם למי שאתם. רק צריך לעבד אותן כמו שצריך. יש טוב בעולם ויש מוטב, ומוטב שתבינו את זה כמה שיותר מהר. אני, בוחרת להמשיך לסמוך. ולשמוח. תשמחו גם אתם. תסמכו גם אתם.

שלכם,
 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"



יום שני, 22 בדצמבר 2014

משתדלת שלא : #6 TAKE

משתדלת שלא :#6 TAKE

"אז איך זה שאת עוד רווקה?"
חנוכה עוד מעט נגמר ונראה שהניסים והנפלאות שוב פסחו עליי (לפרות שלפסוח זה בכלל מחג אחר). אני מסתכלת שנה אחורה, על החלומות שהיו לי, על איפה חשבתי שאהיה בחנוכה הבא ועל איך דמיינתי את החיים שלי נכון לעכשיו. אז לא נכון, לפחות לא עכשיו. בלי ששמתי לב, חנוכה הבא הפך לחנוכה הקרוב וכנראה שניסים נשארו בימים ההם, או לפחות שהם פחות גלויים בזמן הזה.

"אז מה את עושה בשביל להתחתן?"
הדילמה הזאת תמיד נמצאת שם. המחשבה הזאת על מה אני יכולה לעשות כדי לקדם את עצמי ליעד הנכסף ואם בכלל אני רוצה לעשות משהו. אני מתחילה לכעוס מבפנים. כאילו, אני יודעת שזה נשמע קטנוני אבל למה אני צריכה לעשות משהו? למה מה שבא לכולם מסביב כל כך בקלות אצלי מסרב להגיע? למה עבור מה שאחרים משיגים אפילו בלי להתכוון יותר מדי, אני צריכה כל כך להתאמץ ולהשתדל?


"את לא משתדלת מספיק"
אני לא אשקר, אני לא חפה מאגו וברור שלפעמים אני נותנת לו לנהל אותי. כי כמה אני כבר יכולה לעשות בשביל מוצר צריכה בסיסי? ולמה אם כולם אומרים לי כמה אני טובה ומוצלחת אני עדיין לא בדיוק מצליחה להגיע אל הטוב הזה? "תנסי אתרי היכרויות, תנסי ארבעים יום את שיר השירים, שירת הבריאה וגם סתם לשיר...זה טוב למצב רוח". העצות והדרכים להשתדל מגיעות מכל הכיוונים: אתרי היכרויות, קברי צדיקים, פאבים ומקומות של צעירים, הפרשת חלה ברוב עם, 40 יום בכותל, 40 דקות בפייסבוק. כולן רק גורמות לי להבין כמה אין לי שליטה על זה. כמה אני באמת זקוקה לנס. מספר החברות שאיתי על סירת הרווקות הולך ופוחת...עם הזמן עוד ועוד בנות מגלות שהן דווקא יודעות לשחות.


"אם היית באמת רוצה, כבר היית נשואה"
בינתיים מסביב הדעות חלוקות. אני מוצאת את הסטטוס שלי הופך אט אט ומגדיר את האישיות שלי, מגדיר את החברים שלי, מגדיר את השאיפות שלי, מגדיר את הזמן הפנוי שלי ומגדיר אותי. מטילדה, בת כך וכך, רווקה. יש כאלו שמאחלים לי שבקרוב אצלי, יש כאלו שחושבים שאני אחראית לכל המצב הזה וכנראה שאני 'לא כל כך סובלת' ממנו, יש את אלו שעוד מנסים להציע, ויש את אלו שמציעים לי להתחיל לעשות משהו. מצד אחד אני רוצה להגיד להם שזה שאני עוד רווקה לא אומר שאני לא בסדר, זה בסך הכל אומר שלא מצאתי. עוד לא מצאתי. מצד שני אני בדיוק כמוהם מרגישה שחסר לי משהו ליד. חסר לי מישהו.

אני עדיין לא יודעת מה לעשות, אני עדיין לא יודעת למה זה קורה. אני יודעת שמצד אחד אני נורא רוצה להשתדל ובתכל'ס גם נורא משתדלת. מצד שני אני מבינה שלא הכל בשליטתי, מרגישה שאני מוכרחה להרפות, חייבת לתת למציאות להוביל אותי, לתת להשגחה להיות עם ידה על העליונה. אני יודעת שלפעמים זה נראה שאני אדישה, לפעמים זה נראה שלא מספיק כואב לי, אבל זו לא סיבה להאשים אותי בחוסר השתדלות, בזה שאני לא עושה מספיק. אני יודעת שאי אפשר להבין בן אדם עד שמגיעים למקומו, אבל תנסו להבין.


צילום מהרשת: Deb Moran Photography

אני חוזרת אחורה בזמן ורואה אותה,  את מטילדה הקטנה בחנוכה, מסתכלת על הנרות ועוקבת אחרי השלהבות של הנרות אחרי שכולם כבר מזמן הלכו לטחון סופגניות ולביבות. בדמיונה המכבים מנצחים את היוונים, המעטים מנצחים את הרבים והחלשים את החזקים. בליבה היא מאמינה בניסים. ודווקא היום כשחנוכה נגמר, אני, מטילדה הגדולה בחנוכה, עובדת על עצמי קשה קשה, משתדלת מאוד מאוד לא לאבד תקווה, לא להתייאש ולהאמין שעוד יקרה לי נס. בימים ההם. בזמן הזה. 

שלכם,
 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"




יום חמישי, 12 ביוני 2014

קטן עלייך: #5 TAKE





קטן עלייך #5 TAKE

לחפש בן זוג זה כמו לחפש נעליים, את בסה"כ מחפשת משהו ללכת איתו לאורך החיים, שנראה עלייך טוב, בסגנון שלך, שיהיה נוח ולא יילחץ מדי. כבר הרבה זמן לא קניתי נעליים. כבר הרבה זמן לא יצאתי עם מישהו רציני.

מה אני אגיד לכם? זה לא שאין הצעות. דווקא לאחרונה התקשרו אליי כמה אנשים ששכחתי מהם והציעו לי כמה וכמה בחורים. הבעיה היא שגם מההצעות שלהם רציתי לשכוח. זה לא שאני חס ושלום מזלזלת ברווקים האחרים או תופסת את עצמי כאיזו מציאה אייאייאי, אני אפילו נוהגת לנזוף על עצמי בתקופות של סירובים כרוניים או מצוקה, אבל יש לי קצת  צביטה בלב כשאני מרגישה שיש מצב שמדובר פה בבזבוז זמן, או שבא לי משהו קצת יותר...יותר יפה, יותר חכם, יותר מצחיק, יותר חברותי, יותר יותר...

"וואי, את יודעת? חשבתי על מישהו בשבילך... אבל נראה הוא קטן עלייך, את תאכלי אותו בלי מלח". אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, היו לי איזה 18 ₪, ואולי הייתי יכולה לממן לעצמי איזה כוס קפה עם מישהו שאני באמת רוצה. לכאורה, מדובר בפרגון. אם מתעלמים מזה שיש פה רמיזה קלה על כך שיש לי תיאבון בריא, נראה שאני באמת אשת אשכולות שגורמת לכל הרווקים בעולם להיראות כמו צימוקים. אבל האמת היא שאם היו שואלים אותי, אני די אוהבת צימוקים. ולא רק בט"ו בשבט.

ההרגשה הזו שתופסים אותך כטיפוס מסוג מסוים, ואין לך כל כך דרך להשפיע, הופכת את חווית "מושא השידוכים" שגם ככה לא כל כך נעימה, למורכבת אפילו יותר. מצד אחד, את מרגישה שאת מכירה את עצמך הכי טוב, מצד שני כנראה שמבחוץ זה נראה קצת אחרת. לטוב ולרע. מצד אחד כנראה שבחוץ מפרגנים לך יותר ממה שאת, ולא מבינים שמאחורי כל הקליפות מטילדה היא בסך הכול אישה צעירה שצריכה עצמאות ואהבה. חברה פעם סיפרה לי שאמא שלה אמרה לה שהיא צריכה להפסיק להיות "כזאת טובה ומצליחה", כי זה מבריח גברים. סירייסלי?! (טוב, זה כואב לי מדי, אולי אכתוב על זה פוסט כבר בנפרד)

מצד שני, לפעמים יש נקודות שאת חושבת שאת דווקא חזקה בהן, מתאימה בהן, גאה בהן ובחוץ אנשים לא מצליחים לראות את כולן. יש לך יותר מדי צדדים מטילדה, ואם תתחילי לספר עליהם לכולם כדי להסביר להם מי את בדיוק ומה את בדיוק רוצה זה יישמע פתטי. אז שותקת. אינשאללה אלוקים תעזור לי. תסביר להם אתה. אתה הרי כל יכול ואני כבר התעייפתי.

בדיוק השבוע חברה שלי סיפרה לי על בחור שנורא רצתה, ולכאורה בפרטים היבשים זה היה נשמע שיש פה פוטנציאל לאיזו חופה לפני שקיעה או לפחות ל-"אני אשלם ואת את הטיפ". ואני, שמעריכה מאוד נשים אמיצות החלטתי להירתם למערכה. מה נעשה? לא ננסה? ניסיתי לעזור לה, אממה? מקורבים לאותו אחד אפילו לא היו מוכנים לשתף פעולה וטענו בתוקף שזה לא נשמע מתאים ולא הסגנון. האמת היא שהם רק קצת קראו, ורק קצת שמעו, ויותר מזה לא יכולתי להעביר, או להסביר. הרי יש דברים שמבינים רק כשמכירים, כשרואים מציאות מקרוב.

הרגשתי נורא מתוסכלת. קודם כל כי נורא רציתי לעזור לה, אני באמת חושבת שהיא לגמרי אחלה ולא הייתי מתנגדת לקחת חלק במשימה. דבר שני כי פתאום מהצד המשדך, נחשפתי לאופן השיפוטי של אנשים. אני, כשפוסלת איזו הצעה שלא נראית לי תמיד עוד ממשיכה ומתחבטת כמה זמן אח"כ אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הקב"ה שולח לי מתנה באריזה שאני דווקא לא מצפה לה. אז איך אפשר לפסול בשביל מישהו אחר? ולקחת אחריות בכזה ביטחון? לא עדיף לשקף את ההצעה ולראות מה התגובה? לא לכל שאלה יש רק תשובה אחת. לפעמים כל התשובות נכונות. אולי אפילו מצפה לנו הפתעה. 

ואז קלטתי שמגיעה לי סטירה רצינית, הרי מה אני עושה אם לא שיפוט מהיר וקיצוני, סלקציה בסיסית של כן כן, לא לא. הרי כולנו באותו משחק, ואלה הכללים אם את רוצה שעוד יישארו לך כמה ערבים פנויים בשביל הכיף במהלך השבוע. אז מספיק עם משפטים כמו "מה הם חשבו לעצמם עם ההצעה הזאת?", ברגע זה הם יוצאים מהלקסיקון. מצד שני, השבלוניות הזאת, איך שכולנו כל כך מוגדרים כל הזמן, גרמה לנו לאבד את האנושיות והייחודיות שלנו. הרי כשמעלים שמות של רווקים כדי לנסות למצוא שידוכים תמיד כולם תותחים, כולם שפיצים, כולם דוסים עם ראש פתוח, כולם חכמים, כולם מצחיקים, כולם חברותיים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה...מצד שלישי, מה לעשות שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות? איך אפשר להכיר את כולם ולהסביר באמת איך הם נשמעים (ולא רק על הדף)? משהו בשיטה הזאת הופך את כולנו לפחות אטרקטיביים (אבל מסתבר שגם לבעלי חוש הומור וטובי לב). 

עוד לא הצלחתי לגבש עמדה. להטיף לאחרים זה קל, אבל במעשה (כשמדובר בי לפחות) אני די מבינה את המקום שממנו זה בא.
נו מילא, אני מקווה שאצליח להחליט עד להצעה הבאה. 
אבל שתגיע מהר, כואב לי ללכת יחפה.


שלכם,
 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

יום שני, 24 במרץ 2014

הבדידות עוברת דירה : TAKE #4





הבדידות עוברת דירה #4 TAKE

"דרושה שותפה שומרת שבת וכשרות, לדירת בנות במיקום מעולה!
 חדר די גדול, 1500 ₪ לא כולל חשבונות וארנונה.
אין סלון, אבל הדירה שיתופית ומארחת ויש מקום בחדר לספה ופופים!
 לפרטים נוספים ולתיאום ביקורים..."

יום שישי אחד, הסתובבנו חברה שלי ואני בקניון בעיר. בכל זאת, זה הזמן היחיד שאפשר לצאת ולנשום קצת אוויר אחרי השבוע העמוס. בין כל חנויות הבגדים, הקוסמטיקה והפיצ'פקעס קפצה ונצנצה לנו בעיניים חנות כלי בית וטקסטיל שרק כדי לא לעשות לה פרסומת סמויה אני לא אגיד שקוראים לה גולף אנד קו. אופס.

"שניכנס?", שאלתי אותה. "כן! דווקא ממש בא לי...", היא שיתפה פעולה באופן מפתיע ונכנסנו. התחלנו להסתובב שתינו בין המדפים השונים, טורפות עם העיניים את כל הכלים, המצעים, והגאדג'טים לבית. נראינו כמו שנראים כשפותחים את המקרר במוצאי יום כיפור. השוביניסטים מהצד יצחקו, הפמיניסטיות יכולות למחות עד מחר, אבל לי זה לגמרי עשה את זה, הרבה יותר מכל חצאית מפונפנת. התחלתי לנסות להיזכר למי יש אירוסים או חנוכת בית בקרוב, או מה אמא שלי אמרה שחסר לה ומתי יום ההולדת שלה. הרי לעצמי, אין לי אומץ לקנות, בשביל מה? אני עדיין רווקה, שגרה אצל ההורים או נודדת ממעונות אלו לאחרים. ונכון שזה נחמד לחלק מתנות, ולפרגן לכול מי שמסביב את מה שבא לי לקנות לעצמי, אבל בא לי כבר בית משלי. לעשות לביתי. לעצמי.

כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לשכור דירה ולעבור מההורים למקום עם ממוצע גילאים קצת יותר נמוך. למה לי? כי זה נחמד לחזור הביתה בסוף יום, להיות אדון לעצמך, עצמאית, לא להרגיש תלויה באף אחד ולא להיות חייבת דין וחשבון בסוף כל יום, שבוע, חודש. לא לקבל טלפונים ששואלים אם יש לי מפתח ולאן אני יוצאת, ולא לחלוק את הלו"ז השבועי של הרכב עם כל המשפחה המורחבת. נשמע מבטיח... גם בסדרות זה נראה לא רע, והחברות מסביב כבר מתחילות ליישם; "תגידי, יש לכם בבית מיקרוגל מיותר? ומתי את כבר באה לבקר אצלי בדירה..."

זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלי, אני אוהבת- ואפילו מאוד. אבל בזמן האחרון נהיה לי קצת צפוף. אין מה להגיד- הבית הזה קטן מדי לשנינו, ז"א לשלושתנו, ז"א הוא פשוט קטן לי וזהו. האחריות על הבית היא לא שלי, ולמרות שיש לי כמה חברות שמשכנעות אותי שזה ה-דבר ושאנצל את הזמן במלון 'אמא', משהו בי פשוט לא מצליח לגדול.




פעם יצא לי לשוחח עם חברה, אחת מהחלוצות שקמו ועברו לדירה כזאת. שאלתי אותה למה היא עוברת? אם היא לא רוצה להאמין שזה אוטוטו מגיע ולחכות עוד קצת בסבלנות? המעבר המחייב הזה לדירה משלך תמיד נראה לי כמו מתקבע על סטטוס שאף פעם לא רציתי להתקבע עליו. אולי אני סתם שמרנית, אבל כל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה אני מקבלת רגליים קרות. דירת רווקות? להתבייץ בביצה הירושלמית/ הגבעת-שמואלית/ התל אביבית ועוד היד נטויה ולהיכנס לסצנת הסיפורים האלה שאף פעם לא חשבתי שאשחק בהם תפקיד. מה בסך הכול ביקשתי? קצת להרגיש גדולה? קצת להיות שווה בין שווים כשאני מסתובבת עם החברות שלי שמדברות על שכר דירה, קניות ואורחים לשבת.

אם הייתי יודעת שזה רק לחודש, שניים, שלושה, חצי שנה, הייתי מוכנה. בכל זאת, חוויה קצת שונה. ליהנות קצת מחוויה עצמאית אבל לא מחייבת, לשחות בבריכה כמה חודשים לפני שקופצים לאוקיינוס. אבל מי אמר שככה זה יהיה? והחרדות האלה שאשתקע, שאתרגל, שיהיה לי נוח מדי ולא אחפש איך לצאת מזה, ובכלל- לצאת. ומה עם כל הכסף שחסכתי- ככה פשוט אוציא את הכל בלי לחשוב על המחר? ומה עם כל האנרגיות ששמרתי- סתם אחפש מזרנים ושידות ולא עם בן אדם שאני בונה אתו עתיד משותף?

"אל תחשבי רחוק מדי", היא אמרה לי, "אני למשל, עוברת לדירה משלי דווקא כי אני כן רוצה להתחתן ואני יודעת שבבית, במצב הנוכחי לפחות, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי את הפניות הרגשית והפיזית להכניס אדם לחיים שלי. ואם אני רוצה כבר להרגיש ארעית אז בטח שזה לא יהיה בבית. ועד אז- אני גם רוצה קצת ליהנות, לעשות כיף ולחוות חוויות עם חברות בגילי.  גם המצב רוח שלך והמצב הנפשי שלך משתפר כשטוב לך ואתה לא מרגיש חנוק ותחת הלחץ בבית, וזה אין ספק שמשפיע".

לא עברו יותר מדי חודשים והבחורה הסתדרה באושר ועושר. אולי באמת היא צדקה. רק כשאתה נדרש בעל כורחך לגבש אורח חיים והתנהלות בבית עצמאי משלך, אתה מצליח להיות מספיק מגובש ולדעת מה אתה מחפש, תוך שאתה מפנה מקום בראש שלך מכל השטויות והדמיונות. צריך לפנות מקום בחיים, ולדמיין כבר את מה שהולך לבוא, לעשות צעדים לקראת, כדי שיהיה לו מקום להגיע. מצד שני אני גם קצת מפחדת. שלא משנה מה התפאורה תהיה- עדיין ארגיש לבד. לראות את כולן מסביב באותו תהליך כמוני יכול להיות מנחם, אבל גם יכול לייאש כשבגזרה שלך זה לא מצליח ואצל אחרות זה דווקא הולך יופי. אולי עדיף רחוק מהעין- רחוק מהלב. ואולי דווקא עדיף רחוק מהבית...

אז לעבור ולשכור דירה? או לא לעבור ולשכור דירה? זו השאלה.

עד שאני אחליט,
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב...

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

יום שבת, 15 במרץ 2014

תשתי משהו? : TAKE #3


תשתי משהו? #3 TAKE

אני יודעת שהפוסט הזה יעצבן אתכם. לפחות חלק מכם.
לא פשוט להיות רווקה, אבל יותר מזה- לא פשוט להיות רווקה בפורים.

"כוס אחד יפה לאשה,
 שנים ניוול הוא,
שלשה תובעת בפה,
ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת"
(כתובות, ס"ה, א')

פורים הוא זמן מבלבל. הוא נורא שמח ודווקא בגלל זה הוא מבלבל. כולם מסביב שמחים וקלילים, כפר השעשועים חוצה את גבולות הכפר והופך לממלכה אינסופית שמשתלטת על המדינה. הפייסבוק והוואטסאפ מוצפים בתחפושות יצירתיות יותר ויצירתיות פחות, לבושות יותר ולבושות פחות. נו שויין...בשמחות.

אבל מעבר לשמחה הגדולה הזאת שמטשטשת, שמאחדת ומלכדת עם כל אווירת משלוחי המנות והמתנות לאביונים, יש גם קוטביות מאוד מובהקת. אם הייתי צריכה להגדיר את זה בשמות יכולתי לקרוא לזה פורים של מעלה ופורים של מטה.

אני חוזרת אחורה בשנים, נזכרת בפורים של האולפנא, בפורים של השירות. איך הצלחתי להתרגש ולאהוב את החג, את האווירה, את רוממות הרוח של העם היהודי, את הנס הגדול, המגילה והאסתר, הגילוי וההסתר, כשכולם מסביב ייחלו לשמחת פורים אמיתית שנובעת מבפנים ולא זקוקה לעזרים חיצוניים סטייל אלכוהול או פיקות למיניהם. להפך, האלכוהול זכה לגינוי בממלכתנו. מלכת אסתר אמיתית לא זקוקה לאלכוהול. את זה תשאירי לבנים, שעליהם המצווה להשתכר. ואת? תסתכלי מהצד, תאספי את הקיא, ותסתפקי בסיפורים מצחיקים על גילויי אהבה בפומבי לאלוקים ודברי תורה שאין בהם ממש. ואני? אין לי בעיה לאסוף את הקיא של בעלי שיחיה, אבל אם אפשר להכיר אותו לפני- זה יהיה סבבה.

אחרי כמה שנים, כשכבר לא הייתה מסגרת מסביב, החברות סביבי נחלקו לשניים: אלו שמצאו למי לאסוף את הקיא, ואלו שעדיין לא. גם אלו שעדיין לא נחלקו לשניים: אלו שעדיין חיפשו את פורים של מעלה, רצו להגיע להתרוממות האמיתית ולשמחה האמיתית בנטורל, ואלו שהתייאשו, או עשו פנייה חדה, והחליטו להקיא בעצמן (אני מרגישה קצת רע שאני מרדדת את זה לרמה כזאת, אבל תסלחו לי הפעם טוב?) והאמת היא שזה לא היה קשור דווקא לפורים.

זה קרה כבר מסביב, וזה הקרין כל השנה, כל מפגש, כל חתונה, כל הזדמנות. מצאתי את החברות הטובות שלי הולכות ומתחלקות. היו את אלו שהתבייתו, רובן נשארו שמרניות, דתיות  (כמובן שעדיין נותרו מגוונות בסגנונות) ונכנסו למסלול החיים הרגיל. המסלול הזה שהאולפנא מאוד כיוונה אליו. והיה את החלק השני. אלו שהתחילו קצת להשתולל, לחפש אלטרנטיבות, לחפש הפתעות מסביב. הן מצאו תרבות אחרת, לשבת במקומות מסוימים, לרקוד עם אנשים מסוימים, לשחות בחופים אחרים, לרעות בשדות זרים. כאלו שעדיין נשארו חברות מאוד טובות שלי, אבל כבר מזמן היה ברור לנו שסגנון החיים שלנו הוא אחר.

תמיד הרגשתי חלוקה מבפנים. מצד אחד תמיד שאפתי להיות כבר מסודרת, להיות מבויתת, אף פעם לא אהבתי יותר מדי למתוח גבולות, או יותר נכון אהבתי, אבל בגבול המתאים. מצד שני, אני לא מסתדרת עם הלהסתדר הזה, וככל שהזמן עובר, האלטרנטיבות לפורים שלא כוללות צפייה בהרקדה של גברים בישיבה/כולל/בית כנסת או השתכרות באיזה פאב שממציא תכנית לייט, לדתיים שהם קצת לייט, אפילו עם מרלברו לייט,  הולכות ומתמעטות.

פעם זה לא היה כל כך נורא, היו איתי חברות נוספות, שותפות לדילמה. אבל לאט לאט אני מרגישה שאני הולכת ונותרת לבד במערכה. גם אלו שאינן מגדירות את עצמן בז'אנר המתנער, מתחילות פתאום לפזול לחגיגות פורים אלטרנטיביות, שלא בדיוק מסתדרות עם אורח החיים אליו קיוויתי. הראש שלי אומר שזה לא לעניין, אבל הלב שלי אומר שזה גם לא לעניין להישאר לבד בפורים.

לחגוג עם חברות שלי הנשואות, להצטלם עם החיפושיות, התותים והדבורים הקטנות שלהם זה נחמד. אבל מה אעשה אח"כ? אולי בכל זאת יש מקום לשתות? או שזה סתם משטה בי. אולי יש מקום קצת לאבד פוקוס? אולי יש מקום קצת לאבד שליטה? אולי צריך להבין שכמו שזה היה אז, זה כבר לא יהיה ולהשלים עם המציאות? לעגל קצת פינות? והקול הקטן הזה מבפנים: "בחייאת מטילדה, רק בפורים, זה לא אומר כלום, כולה פורים". אני רוצה להשתחרר, אני רוצה ליהנות, כל שאר הימים אני כל כך מודעת למצב, ורגילה קצת בלב לכאוב עליו. אבל פורים! אני רוצה לשמוח! אני רוצה לאבד את זה. אני רוצה לשכוח! ליהנות מהרגע, לצחוק עם זרים על הא ודא בלי לחשוב מה יהיה, ומה עומד מאחורי כל הפורים הזה.

ועל הכתף השנייה, יושב ההוא עם הבייגלה על הראש ותוהה אם שמרתי על עצמי עד לכאן, אולי בכל זאת עדיף להחזיק מעמד. אני לא פוסלת אף אחד ואחת או שופטת על איך שבחרו לחגוג את פורים שלהם. אני יודעת את המורכבות, ואני מעידה רק על עצמי. אני פשוט יודעת שהאמת שלי היא שלי זה לא מתאים. אז אאלץ להמשיך להמתין בסבלנות, עד שרווח והצלה יבוא לי ממקום אחר. ואני, אוכל להיות שלמה עם עצמי, ולא להתבלבל, להיפרד ולהתפזר בין העמים, הדעות, הקולות והפיתויים השונים. ואולי לא אצטרך לחכות עוד הרבה זמן? ואולי זה עוד מעט כבר בא? הרי יש עניין בפורים שנתהפך בו הכול לטובה.

אבל אולי רק כוס אחת, רק בשביל לחיים,
הרי כוס אחת יפה לאישה J

עזבו אתכם שטויות,
שיהיה לכם פורים שמח
לוגו פייס.jpg חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

יום רביעי, 5 במרץ 2014

זה לא הגיל : #2 TAKE



 


זה לא הגיל #2 TAKE

עד גיל 21 אני מתחתנת.

כבר בימי האולפנה העליזים, כשלא הייתה לנו עדיין תעודת בגרות, אבל תכניות לעתיד היו גם היו, החלו שמועות על אולפנות אחרות בגבעות שמתחתנות כבר בכיתה י'. לי זה היה נשמע מוזר ורחוק ממני שנות אור, שבזמן שאני עובדת על ההכתרה, אי שם מישהי בגילי מחתלת תינוק. ידעתי אז שזה לא מה שמתאים לי, ושברגע שיתאים לי אני אמצא מישהו שמתאים לי.

עד גיל 21 אני מתחתנת.

סיימתי את האולפנה, והתחלתי שירות לאומי. מצד אחד לשרת את המדינה ביישוב דתי קטן, מצד שני מקום לא רע לסיים בו עם חתן. אבל גם אם לא אז לא נורא, בשביל להתחיל אשכרה לצאת לדייטים אני מרגישה עדיין צעירה. הרי כל החיים עוד לפני, אז בינתיים כדאי לתת לבחורים ביישוב צ'אנס. נהניתי, ולא בער לי כלום, נתתי את כל כולי לאנשים מסביב. מדי פעם פזלתי בשבת בבית הכנסת לעזרת הגברים לחפש מציאות אבל באמת שזה היה סתם בשביל קצת אקשן.

החברה הראשונה מהכיתה התקשרה להודיע שהיא מתארסת. שמחתי בשבילה, הסתקרנתי לראות מי החתן, מאיפה הוא והכי חשוב... מי החברים שלו. אז יצאתי מוקדם הביתה (בכל זאת, יש לי חתונה הערב), התקלחתי, התלבשתי יפה ונסעתי. הרגשתי גדולה, הרגשתי שכבר אפשר להתייחס אליי ברצינות, בכל זאת, חברה שלי מתחתנת היום ואני כבר בחורה מן המניין. מפה לשם, בחתונה היה שמח, היה אפילו קצת מפתיע, לא נתפס ולא נקלט שהחברה שלי מהחדר מקימה בית בישראל. שאחרי כל הדיבורים וההכנות הגענו לגיל שאפשר להתחיל. אבל באמת שיש עוד זמן... אנחנו רק בנות 19, ואני?

עד גיל 21 אני מתחתנת.

סיימתי את השירות. כן, גם את השנה השנייה שהייתה לא פחות מהנה מהראשונה. כשראיתי ששום דבר לא יוצא מהיישוב שהפך קטן מדי, החלטתי לנסות ולפזול לעולם הדייטים. ז"א לא שחיפשתי או ביקשתי. כששאלו אותי אם אפשר להציע לי מישהו או אמרו לי בשמחות "בקרוב אצלך", ידעתי לענות בקול בוטח ש-"אני מסתדרת לבד, תודה" ועמוק בלב קיוויתי שההוא שם למעלה מסכים איתי. אבל הייתה איזו אחת שלחצה במיוחד, אמרה שזה ממש מתאים, שהיא לא מבינה איך היא לא חשבה על זה קודם, ואחרי לחץ מתון מצאתי את עצמי בדייט טראומטי למדי. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו בשעה הקרובה, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו אח"כ אבל ידעתי שאל החופה אנחנו לא נצעד. ז"א לא ביחד לפחות. החוויה גרמה לי להרגיש שאני כבר מבינה מה זה הדייטים שכולם מסביב מדברים עליהם, אבל בתכל'ס הרגשתי שאני חייבת אוויר. אל החתונות של החברות אגיע לבושה ומתוקתקת, מעט באיחור, אבל אני? אני עוד לא שם. נסיים שירות ואז...

עד גיל 21 אני מתחתנת.

הזמן עובר, ואני בת 20, מתחילה לי תואר אקדמי. בכל זאת, אם את מתכננת להקים בית, כדאי לך לרכוש מקצוע, לכי תדעי מה הוא עושה עכשיו בזמן שאת דואגת לחיים המשותפים שלכם. מה שבטוח? הכל פתוח, אולי אפילו הוא מסתובב פה במסדרונות, יעזור לי לאסוף את הספרים כשייפלו לי במסדרונות הקמפוס, יתבלבל עם מכשירי הטלפון, יתקשר להחליף, נדבר כל הלילה ויום למחרת כבר נהיה אצל ההורים. לא אכפת לי, את התואר הזה אני מסיימת עם מטפחת, או בנדנה, או סרט, או שביס, או...

עד גיל 21.... אני מתחננת.

זה לא קורה לי! זה לא קורה...מסביב כבר זה מתחיל להיות צפוף, תחרויות של 'למי יש הכי הרבה חתונות השבוע' הפכו לשיחת היום. בכל מקום מסביבי חופות וקידושים, ואני עוד מחפשת סביב מי להסתובב. גם זו שצעירה ממני, גם זו שחניכה שלי, גם זו שפחות יפה ממני וגם זו שאף פעם לא האמנתי שתתחתן לפניי. זה לא קורה לי! הלו! שמיים! מישהו זוכר אותי?! אני יודעת שאמרתי שאני מסתדרת לבד, אבל לא לגמרי לבד, אני צריכה השגחה פרטית, מי כמוך יודע שתמיד אמרו שאני בחורה מיוחדת, וכדאי להשגיח עליי טוב טוב.

ועד גיל 22? הולך?

לא, לא הולך בכלל. משהו בראש מנסה להרגיע שבמגזרים אחרים רק מסיימים עכשיו צבא, ואני בסך הכל מרגישה די צעירה יחסית לגיל שהיה נראה לפני כמה שנים סיוט לבחורה רווקה. אבל הלחץ הזה, שאין לי מושג מאיפה הוא בא... הרי לא בוער לי, בכלל לא, אני כמעט יכולה להישבע! אבל שום דבר לא זז, וכל פעם זה מתחיל מאפס, כשאני נפגשת עם אפס ועוד אפס ועוד אפס. טוב נו, לא יפה, לא כולם. אבל גם עם כאלו נחמדים זה לא תמיד מושלם כמו שמקווים, ואתם יודעים מה אומרים על קולקציית "החבר'ה הטובים"... כל הטובים תפוסים ואזלו מזמן מהחנויות ומהמשווקים המורשים.

גיל 23?

גיל 24?

דד-ליין של קווים אדומים. בבקשה שאתחתן, ביום מן הימים. אני יודעת שיש עוד חיים מסביב, אבל זה פשוט לא אותו דבר, כשאתה מרגיש שמשהו עוד לא סגור לך ויכול לגמרי לשחרר אותך מהסטטוס שעבר. התואר נגמר, והחלומות שלי על לסיים אותו עם כיסוי ראש נגמרו גם הם. השנים עוברות מהר, הקווים האדומים חולפים, ימי ההולדת טיפה פחות שמחים ומעבר לקו האדום הכל שומם! עד מתי אני אמשיך לסחוב, לעשות לעצמי הנחות, להגיד שגם עוד שנתיים אני אהיה צעירה לא פחות, שעדיין זה לא נורא. "זה רק גיל!", "מה זה כבר גיל?", וכולם מלאים בסיפורים על אנשים שהתחתנו קצת יותר מבוגרים ועדיין שמחים ומאושרים. ומה אני אגיד להם? שאני מפחדת שאפילו עד הגיל של אותם אנשים מהסיפורים אני לא אמצא? כשמוצאים אז קל לדבר, כשיודעים מתי חוסר הוודאות הזה ייגמר. זה לא הגיל, באמת, אני יודעת שזה רק מספר, אבל פשוט מציאות החיים של הסובבים אותי נהיית יותר ויותר זרה ורחוקה לי, שאני פשוט מפחדת מהפער.

אבל אני משתדלת לחייך, לשמור על אופטימיות זהירה וטובה
ומדי פעם יתפלק לי "עד מתי", הרי כל הרווקות הזאת היא בסך הכל טירונות ארוכה...

תמשיכו לעקוב,
זה מחמם את הלב,




לוגו פייס.jpgחפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"