יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE

יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE

אם אני עדיין פה סימן שעוד לא מצאתי, אבל גם  לי, כמו כמעט לכל רווקה מחפשת, יש ברקע אי אלו כמעטים כאלה. "קשר רציני", חבר, כאלו שהיו, שהתקדמו, שהתרגשו, שכבר חלמו... ובסוף – דחפו אותי בקפיצת ראש בחזרה לשוק הפנויים-פנויות. עם קצת יותר שריטות ובלי כוחות.

אחד מהכמעטים שלי היה כל כך כזה. ז"א הוא היה כל כך טוב, נמשך כל כך הרבה זמן, הכיל כל כך הרבה נושאים משותפים, עבר כל כך הרבה חוויות ביחד, שיתף כל כך הרבה חלומות, והחזיק כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה לילות, שכשלא הצלחנו להימנע מהבלתי נמנע, זה גם היה כל כך כואב. עד היום, אפילו שאני לא כל כך זוכרת אותו, את ההרגשה הזאת אני לא יכולה לשכוח.

אחרי שקשר כזה נגמר את חווה מערבולת של רגשות סותרים ומשלימים. מצד אחד הקלה, אולי קצת שמחה שאין יותר ספק ולפחות יש משהו אחד בטוח, אפילו אם זה בטוח שלא. לרגעים עולה תהייה איך זה נמשך כל כך הרבה זמן אם זה לא היה זה ואולי היית צריכה לסיים את זה קודם. ואז פתאום מגיעה המפולת, האשמה, את מרגישה אבודה, את לא יודעת מאיפה להתחיל לקום, את כבר לא זוכרת מה זה ללכת לבד במציאות הזאת. את רוצה לשנוא את הצד השני, אחרת את לא מצליחה לנתק, את לא מצליחה להסביר לעצמך למה זה קרה. מצד שני אם תשנאי אותו תשנאי את כל התקופה האחרונה שלך, תשנאי את עצמך. ובכלל, אולי הוא לא היה כזה גרוע אם העברת איתו את הזמן האחרון. למה את חייבת ללכת מקיצוניות לקיצוניות? מי קבע שפרידות הן תמיד שחור או לבן.

ואז הם מגיעים: החרטה, הכוויה והצלקת, הכאב האוכל הזה, הייאוש. את מתחילה לדבר במרמור, את מרגישה מרומה, את מרגישה מבוזבזת, את מרגישה כמו שמרגישים אחרי צניחה חופשית רק בלי האדרנלין. ובלי המצנח. בקיצור- את מרגישה פגועה. כי היית שם, כי ציפית שם, כי הענקת שם. ובמקום שיש נתינה, יש אהבה, גם אם זה לא מצליח. לפעמים זה טוב, אבל פשוט לא מתאים. ואז אין ברירה אלא לעשות קאט ולהתחיל מבראשית. אבל מה לעשות שהלב כל כך מרוסק, שהרגש והשכל לסירוגין עדיין לא מרפים...

תמונה מהרשת. קרדיט עליה.

הבעיה מתחילה אחרי, כשאת צריכה להתחיל משהו חדש. אז את עומדת במבחן האמיתי. את צריכה שוב לתת אמון, שוב לתת את הלב. הרי מי שלא מסתכן, לא מתאהב. אבל איך עושים את זה? איך אוזרים אומץ אחרי הנפילה הקודמת. איך סומכים על מישהו. חבל שעברתי את הקשר הקודם, את אומרת לעצמך, סתם שרט אותי. עדיף שלא היה כלום מאשר לחוות כזאת טלטלה מערערת.

פעם באחד מהערבים המנחמים האלה שנפגשתי עם חברה שלי ודיברנו על ענייני דיומא, או ליתר דיוק- ענייני הלילות, בכיתי לה על הגורל שלי, על זה שאני כל פעם נכווית מחדש, שאני נותנת אמון, שאני מתמסרת, שאני סומכת ואז חוטפת ת'כאפה של החיים שלי. היא הסתכלה עליי במבט מעריך ואמרה לי: מטילדה, את בטוח תתחתני השנה. את יודעת למה? תראי אותי, אני אפילו לא מצליחה להגיע לשלב שאני סומכת על מישהו, שאני מתמסרת למישהו, שאני נפתחת בפני מישהו כי אני מפחדת להיפגע. את צריכה להעריך את עצמך, תראי איך את כל פעם מחדש מנסה ומנסה, נותנת ומעניקה, לא מתייאשת, לא מוותרת. בסוף תמצאי את המישהו הנכון וזה יהיה שווה את זה. אבל לפחות את אמיצה ויודעת לקום מהשברים ועדיין להאמין באנשים (עם דגש על המין שטוען שהוא החזק).

אז מה אפשר להגיד? באמת יותר טוב כלום מכמעט? באמת עדיף לא לחוות כלום? או שאולי אנחנו מפיקים מכל קשר רציני ערך מוסף (מלבד הכאב)? אבל האם הלימוד אכן שווה את זה? לא עדיף ללמוד בדרכים פחות כואבות? פחות שורטות? ואיך ממשיכים עם כל השריטות והצלקות? איך ממשיכים להאמין?

נראה לי שאין יותר מדי ברירה, הרי בשביל המטרה צריך להבין שיוצא הרבה טובה גם מהרע. בשביל מה הייתם צריכים את הקשר הזה בכלל? בגלל שזו הדרך היחידה. רק מי שמנסה, רק מי שמהמר בסוף גם זוכה להצליח. מי שיכבול את עצמו ויהיה עסוק בלהגן על עצמו, לא מבין שמה שהוא עושה פוגע בעצמו הכי הרבה. הוא גוזר על עצמו חשדנות, הוא גוזר על עצמו דאגות ופחדים, והכי גרוע- הוא גוזר על עצמו לבד.

אז תעשו לי טובה. אל תתייאשו, אל תוותרו, בסוף יגיע מי ששווה את האמון שלכם. והכי חשוב, אל תתחרטו על החוויות שעברתם, גם אם הן לא היו נעימות במיוחד, הן נתנו לכם משהו והפכו אתכם למי שאתם. רק צריך לעבד אותן כמו שצריך. יש טוב בעולם ויש מוטב, ומוטב שתבינו את זה כמה שיותר מהר. אני, בוחרת להמשיך לסמוך. ולשמוח. תשמחו גם אתם. תסמכו גם אתם.

שלכם,

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

משתדלת שלא : #6 TAKE

משתדלת שלא :#6 TAKE

"אז איך זה שאת עוד רווקה?"

חנוכה עוד מעט נגמר ונראה שהניסים והנפלאות שוב פסחו עליי (לפרות שלפסוח זה בכלל מחג אחר). אני מסתכלת שנה אחורה, על החלומות שהיו לי, על איפה חשבתי שאהיה בחנוכה הבא ועל איך דמיינתי את החיים שלי נכון לעכשיו. אז לא נכון, לפחות לא עכשיו. בלי ששמתי לב, חנוכה הבא הפך לחנוכה הקרוב וכנראה שניסים נשארו בימים ההם, או לפחות שהם פחות גלויים בזמן הזה.

"אז מה את עושה בשביל להתחתן?"

הדילמה הזאת תמיד נמצאת שם. המחשבה הזאת על מה אני יכולה לעשות כדי לקדם את עצמי ליעד הנכסף ואם בכלל אני רוצה לעשות משהו. אני מתחילה לכעוס מבפנים. כאילו, אני יודעת שזה נשמע קטנוני אבל למה אני צריכה לעשות משהו? למה מה שבא לכולם מסביב כל כך בקלות אצלי מסרב להגיע? למה עבור מה שאחרים משיגים אפילו בלי להתכוון יותר מדי, אני צריכה כל כך להתאמץ ולהשתדל?

"את לא משתדלת מספיק"

אני לא אשקר, אני לא חפה מאגו וברור שלפעמים אני נותנת לו לנהל אותי. כי כמה אני כבר יכולה לעשות בשביל מוצר צריכה בסיסי? ולמה אם כולם אומרים לי כמה אני טובה ומוצלחת אני עדיין לא בדיוק מצליחה להגיע אל הטוב הזה? "תנסי אתרי היכרויות, תנסי ארבעים יום את שיר השירים, שירת הבריאה וגם סתם לשיר...זה טוב למצב רוח". העצות והדרכים להשתדל מגיעות מכל הכיוונים: אתרי היכרויות, קברי צדיקים, פאבים ומקומות של צעירים, הפרשת חלה ברוב עם, 40 יום בכותל, 40 דקות בפייסבוק. כולן רק גורמות לי להבין כמה אין לי שליטה על זה. כמה אני באמת זקוקה לנס. מספר החברות שאיתי על סירת הרווקות הולך ופוחת...עם הזמן עוד ועוד בנות מגלות שהן דווקא יודעות לשחות.

"אם היית באמת רוצה, כבר היית נשואה"

בינתיים מסביב הדעות חלוקות. אני מוצאת את הסטטוס שלי הופך אט אט ומגדיר את האישיות שלי, מגדיר את החברים שלי, מגדיר את השאיפות שלי, מגדיר את הזמן הפנוי שלי ומגדיר אותי. מטילדה, בת כך וכך, רווקה. יש כאלו שמאחלים לי שבקרוב אצלי, יש כאלו שחושבים שאני אחראית לכל המצב הזה וכנראה שאני 'לא כל כך סובלת' ממנו, יש את אלו שעוד מנסים להציע, ויש את אלו שמציעים לי להתחיל לעשות משהו. מצד אחד אני רוצה להגיד להם שזה שאני עוד רווקה לא אומר שאני לא בסדר, זה בסך הכל אומר שלא מצאתי. עוד לא מצאתי. מצד שני אני בדיוק כמוהם מרגישה שחסר לי משהו ליד. חסר לי מישהו.

אני עדיין לא יודעת מה לעשות, אני עדיין לא יודעת למה זה קורה. אני יודעת שמצד אחד אני נורא רוצה להשתדל ובתכל'ס גם נורא משתדלת. מצד שני אני מבינה שלא הכל בשליטתי, מרגישה שאני מוכרחה להרפות, חייבת לתת למציאות להוביל אותי, לתת להשגחה להיות עם ידה על העליונה. אני יודעת שלפעמים זה נראה שאני אדישה, לפעמים זה נראה שלא מספיק כואב לי, אבל זו לא סיבה להאשים אותי בחוסר השתדלות, בזה שאני לא עושה מספיק. אני יודעת שאי אפשר להבין בן אדם עד שמגיעים למקומו, אבל תנסו להבין.

צילום מהרשת: Deb Moran Photography

אני חוזרת אחורה בזמן ורואה אותה,  את מטילדה הקטנה בחנוכה, מסתכלת על הנרות ועוקבת אחרי השלהבות של הנרות אחרי שכולם כבר מזמן הלכו לטחון סופגניות ולביבות. בדמיונה המכבים מנצחים את היוונים, המעטים מנצחים את הרבים והחלשים את החזקים. בליבה היא מאמינה בניסים. ודווקא היום כשחנוכה נגמר, אני, מטילדה הגדולה בחנוכה, עובדת על עצמי קשה קשה, משתדלת מאוד מאוד לא לאבד תקווה, לא להתייאש ולהאמין שעוד יקרה לי נס. בימים ההם. בזמן הזה. 

שלכם,

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"