יום רביעי, 21 בינואר 2015

משחק ילדים :#8 TAKE


                                                       

 משחק ילדים :#8  TAKE

זה נמצא שם בראש. את לא מרבה לדבר על זה. בכל זאת, זה שלב מתקדם יותר ויש עוד הרבה לעבור עד אז. לפעמים זה מפחיד לדבר על זה, לפעמים את רק מפחדת להפחיד אחרים, להפחיד בחורים. את לא רוצה להישמע לחוצה, אבל אז את שומעת אותם קוראים לך 'אמא'. הילדים שלך.

לא כל אישה מרגישה את זה, אבל אני אישית כן. מאז ומתמיד אהבתי ילדים, מאז ומתמיד רציתי ילדים, וידעתי שיבוא יום ויהיו לי. גם אני כבר בחרתי להם שמות, גם אני כבר דמיינתי אילו חלקים בי אני מוכנה שיירשו ואילו חלקים אני מסרבת בתוקף להעביר הלאה. כבר ידעתי שאני אהיה עבורם אמא טובה יותר ממה שאמא שלי הייתה בשבילי, ואמא שלי כבר חיכתה לראות אותי מקיימת את 'האיומים' המבטיחים שלי ולהשוויץ עם הנכדים.

כשחברות שלי התחילו להיות בהריון וללדת זה היה מרגש וגם קצת הזוי. איך הן בגילי והן אמהות?! אנחנו כל כך קטנות, כל כך לא מבינות... יכול להיות שהן יהיו עבור התינוקות האלו שנולדו ממש עכשיו מה שההורים שלנו היו עבורנו? זה היה משמח. כל הריון וכל אולטרא סאונד זכה להתעניינות מעמיקה. כל לידה הייתה עניין גדול. כל תינוק וכל ברית או בריתה זכו להפגנת נוכחות ולביקורים סדירים. אז היו לי חברות נשואות וגם כמה חברות נשואות+. וזה היה בסדר. כל אחת בקצב שלה ובמסלול שלה. אז זה עדיין לא עשה לי כאב בטן...

עם הזמן התינוקות התחילו לגדול, נגמלו מחיתולים, התחילו לדבר וכבר ידעו מי אני: דודה מטילדה. חלקם אפילו 'התאבזרו' באחים חדשים. משפחות שמתרחבות. נשואות, נשואות+1, נשואות+2, נשואות+3...וכל זה כשאני עדיין אני: מטילדה, רווקה+כאב ראש. הן כבר לא יכלו להשאיר את הילדים בצד ולצאת, וכל מפגש הפך להיות פרוצדורה. לפעמים כבר לא היה לנו יותר מדי על מה לדבר, לא רציתי להכביד עם סיפורי הדייטים שכבר לא ממש עניינו אותן יותר. לפעמים הן היו עייפות מכל היום. ואז פתאום ראיתי אותן מתרחקות ממני, הן לא חיכו לי (ובצדק...). תהיתי אם אי פעם אוכל להשלים את הפער ושנחזור להיות חברות כמו פעם. הרי כשאני אלד, זה כבר לא יהיה אותו דבר. הן כבר לא יתרגשו כמו שאני התרגשתי בשבילן. ועם הפז"מ שלהן הן רק יוכלו להסתכל עליי מלמעלה ולספר לי סיפורים על "כשהן היו צעירות...", למרות שאנחנו באותו הגיל. באותו תרגיל-פחות.



"תאמיני לי, תנצלי את זה שאת רווקה, תעשי חיים, תצאי ותבלי", אמרה לי אחת החברות האמהות שלי. יש משהו במה שהיא אומרת, הרי הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות המסלול שעברתי. אבל אני לא מתמרמרת ולא עסוקה בלרחם על עצמי. אני חיה את החיים, יוצאת ומבלה. יכול להיות שבאיזשהו מקום אני שמחה שעד עכשיו חוויתי את מה שחוויתי ואני לא מרגישה ש"שילמתי מחיר" כמו שהן לעיתים מרגישות, אבל פתאום זה כבר לא מצחיק. אני מוצאת את עצמי גדלה. מתבגרת. גם אם אני לא מרגישה אחרת. הגיל שלי מדבר בשבילי. אני רוצה כבר את המשפחה שלי. להיות בשלב של כולם. להפסיק לספור ולנחם את עצמי שעוד לא מאוחר ושאני יכולה, ושבעזרתו עוד תהיה לי משפחה גדולה.


את לא רוצה להישמע צרת עין על הנחת של אלו שמסביבך, הרי כשהן שמחות וטוב להן- זה גם שמח בשבילך. זה גם נושא מורכב לדבר עליו כי זה יכול להתפרש בצורה כזאת, וזה הכי לא נכון. פשוט אם אפשר שבמצב הזה גם, גם אני אביא ילדים לעולם, ואז השמחה שלי תהיה שלמה יותר- הרי זה נהנה, וזה לא חסר. ועד אז אני פורה ברעיונות ופורה בסיפורים, יולדת הצעות, יולדת דייטים וכמובן... יולדת בשבילכן עוד טורים :) 

שלכם,
 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"