השנה זו השנה :#13 TAKE

   

                                                      השנה זו השנה :#13  TAKE

כבר שנים שפס הקול הזה מתלווה לחודש החגים שלי ואני שומעת את הקולות:

- "מטילדה, השנה זו השנה שלך! השנה את מתחתנת!"

-"אה, את עדיין כאן? טוב, אז השנה!"

-"בעצם השנה"

-"השנה! השנה!"

-"לא, השנה באמת!"

הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת.

שוב תשרי בפתח, שוב האווירה המורכבת הזאת של התחדשות מזמינה לשינוי

בשילוב עם חשבון נפש על מה שהיה ועל מה שכבר לא.

שוב ההתלבטות המוכרת איפה את בחגים. 

לרחף למזרח הרחוק או ליבשת אחרת?

לרחף בהקיץ ולהתעלם מהערות חסרות טקט?

לרחף בדמיונות, איפה אני אהיה בראש השנה הבא?

או אולי דווקא לשקוע לייאוש...

אני מסתכלת על כל השנים אחורה, 
על כל הפעמים שחשבתי שזה קורה,
על כל הפעמים שחשבתי שקרוב אליי הדבר. מאוד.
כל פעם האמנתי שמחשבה בוראת מציאות ושאם אגיד את זה חזק ובטוח ואזמין את זה אליי, אז זה יגיע.
הזמנתי, אבל מה שהגיע זה רק ההזמנות לחתונות של החברות...

www.stuffpoint.com

 שוב, משנה לשנה נהיה פה יותר ויותר מרווח בעזרת נשים.
יותר חברות הופכות לאמהות ונשארות בבית, 
יותר חברות פחות מתפללות לזיווג הגון,
פחות חברות מקוות שהשנה יותר להן הספק, שהשנה זו השנה.
פחות כוחות להמשיך לקוות.

אבל אולי זה דווקא סימן...
שהשנה זו השנה.
הרי זה יקרה,
אני יודעת שזה יקרה,
וכל שנה שעוברת רק ממקדת אותי ל-מתי זה יקרה.
המסקנות שהסקתי השנה - הן סימן
והתכונות שאימצתי וסיננתי השנה - הן סימן
והתהליכים שעברתי עם עצמי - הם סימן
והציפיה והאמונה - הן סימן
וההצעות המעניינות והמגונות - הן סימן
והדייטים הכושלים והמוצלחים - הם סימן
סימן שמשהו גדול הולך לקרות.

אז השנה אני אוסיף לסימנים שבשולחן עוד סימן אחד משלי:
יהיה רצון שהשנה זו באמת השנה. 


שנה טובה ומתוקה
שיתגשמו כל משאלות לבכם לטובה.

שלכם,

באהבה,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

שוב היא מתחילה :#12 TAKE

שוב היא מתחילה: TAKE #12

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב...ובנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך..."

[תענית ד', ח']

כן כן, ימים טובים...על מי הם עובדים? שוב ט"ו באב תפס אותך לא מוכנה והמחול היחיד שאת הולכת לרקוד היום הוא זה המתחמק מכל גינוני האהבה, השוקולדים והוורדים מכל הכיוונים שיזכירו לך מה אין לך. גם אותי הוא תפס לא מוכנה. מרוב שחששתי ממנו והתכחשתי לו, לא הספקתי לחשוב על מה לכתוב. ועדיין, איזו רווקה תפספס את ההזדמנות לכתוב משהו ביום כזה.

אבל מה כבר אפשר לכתוב על היום הזה שעוד לא נכתב? עוד טורים עצובים ומייאשים על הקושי של הלבד? עוד טורים של תוכחה ומרמור על אקסים נשכחים? ואולי טורים מעצימים של קאוצ'ינג בשקל על הצורך לאהוב את עצמך לפני שאת מחפשת את מי לאהוב?

מכיוון שלא הצלחתי להחליט, החלטתי ללבוש לבן ולצאת לחולל בשכונתי הקרוב. נכון, אין שם כרם, אבל יין יש, משהו לנשנש, ואולי גם כמה ציידים. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו התחלה של כיפה אדומה אבל לא. מזכירה לכם שאני בלבן. בכולופן הערב לא התקדם לשום מקום והסיפור שקיוויתי לצוד לכבוד הטור לא הגיע. ז"א הוא הגיע, הוא היה אפילו די חמוד. הגענו לאותו מקום, באותו יום ובאותה שעה. הסתכלנו אחד על השני ובצירוף מקרים מדהים גם יצאנו באותה שעה. אבל הוא לא עשה כלום ובזה נגמרו קורות חיינו המשותפים.

סיפורים כאלו תמיד גורמים לי להרגיש פספוס. ההוא שישב לידי באוטובוס ודיברנו על הא ודא, ההוא מהלימודים שתמיד היה מתיישב לידי אבל אף פעם לא דיבר, ההוא שעשה איתי שבת באיזה קיבוץ חילוני נידח, ההוא מהטרמפיאדה, וההוא מהספריה, וההוא מהחתונה, וההוא מהטיול, וההוא... כל מיני פספוסים כאלה, שסטטיסטיקות מלמדות שקרוב ולדאי היו נגמרים בודאי שלא. כל סיפור כזה היה כל כך מוחשי בהתחלה ועם הזמן הצטרף לרשימת מעורפלים שאני אפילו לא זוכרת איך נראו בדיוק ומה היה, אבל לפעמים בימים של ייאוש תוהה מה היה קורה אם...ואולי הייתי צריכה לאזור את האומץ ולעשות את הצעד: "תגיד, אתה בא לפה הרבה? ואבא שלך...הוא גנן?"

מהרשת. מבוסס על סיפור אמיתי.

אני נזכרת שוב שט"ו באב מתקרב. על הבנות שהיו מחוללות בכרמים ומחכות שיחטפו אותן וקצת מתבאסת שכבר לא. ז"א לא נראה לי שהייתי מסתדרת כל כך בלי פייסבוק, בלי אוטו ובלי מזגן (ביננו, גם בלרקוד אני לא פיקס), אבל לפעמים אני תוהה לעצמי איך אני פה (או כמו שדודה שלי אומרת: "איך עוד לא חטפו אותך?!"). למה היום כבר כל כך קשה למצוא בחורים שפשוט מצאת חן בעיניהם אז הם מתחילים איתך? סטייל 'נחיה ונראה'? אולי אפילו 'באושר ועושר עד עצם היום הזה'? למה תמיד הכל כל כך מסובך היום. בירורים, הצעות, שולחים מלא שליחים, מצאת חן בעיניהם אבל הם רק רוצים להיות בטוחים. ובכלל מי אמר שאת באמת כלילת המעלות, אה כן, ויש להם כמה שאלות: מה היא עושה? (מחכה לך) איפה היא לומדת? (באוניברסיטה של החיים) במה היא עובדת (על מידת הסבלנות) מאיזה שבט היא (לא בנימין אם שאלתם...) מה היא אוהבת לאכול? איך היא מבחינה אידיאולוגית? ואיך היא מבחינה ביולוגית? אני צריך לחשוב על זה...יש לי עוד כמה הצעות...

אני יכולה לצאת עם קריאה פמיניסטית של "בנות ישראל, קחו את עצמכן בידיים, תפסו לעצמכן איזה גבר-גבר ותגידו לו שמצא חן בעיניכן", אבל אני לא חושבת שזה תמיד מתאים. בטח לא לכולן. רובנו מחפשות גבר כובש. ליטרלי. שיגשים לנו את משאלת הילדות ואת כל הסרטים עליהם גדלנו. ביננו, גם לא כל הגברים יודעים להתמודד עם סיטואציה כזאת, יש שירגישו מאוימים, יש כאלו שיעריכו את הניסיון אבל לא יצליחו להדחיק שהם קצת מיושנים. 

מה שכן, אני יכולה אולי לנצל את הבמה והזמן ולהגיד לבני ישראל, מצאתם מישהי שמצאה חן בעיניכם? אל תתחילו עכשיו עם האגו, אל תתחילו עם התירוצים, אל תתחילו לחשב סיכונים. פשוט תתחילו. 

שלכם,

באהבה,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

הצעת ייעול :#11 TAKE

                                                             

                                                         הצעת ייעול :#11  TAKE

בדיוק כמו בטבע, גם לרווקה המצויה יש לפעמים תקופות של יובש: בצורת הצעות.

זה קורה לטובות ביותר, למבוקשות ביותר, לאיכותיות ביותר. לפעמים פשוט ההצעות לא מגיעות. לא פעם יוצא לי לשמוע מבנות על חודשים שלמים שהן לא מקבלות אף הצעה, או לפחות הצעה רלוונטית ורצינית שמרגיש להן שכדאי לבדוק. אני לא יודעת אם זאת הנורמה הזאת שנקבעה בגלל שבנות יותר רגישות וייפגע להן הביטחון אם הן ישמעו תשובה שלילית מהצד השני, שבגללה שואלים קודם את הבחור ורק אח"כ את הבחורה (דבר שגורם להצפה בצד השני ותהרגו אותי למה זה טוב...אבל על זה ארחיב אולי פעם אחרת), שעונים ביולוגיים למיניהם או שאולי זה פשוט עניין של ביקוש והיצע, אבל סטטיסטית יש יותר בנות שמגדירות את עצמן כ-"מחפשות" מאשר בנים. או אולי אדייק ואומר - גברים גברים. 

אז מה בנות עושות? מפרישות חלה, אומרות נשמת כל חי עד צאת הנשמה, שיר השירים וישועות למיניהן, עמוקה, אומן ושאר צדיקים. אני לא מזלזלת חס וחלילה וברור לי שיש מי שמנהל את העולם. אין ספק שכשמתעוררת בעיה או קיים קושי כדאי לפנות לבוס הגדול, אבל אולי יש גם מקום לעשות מעשה.

אז במקום לשבת על זרי הדפנה ולבכות על מר גורלנו, החלטתי הפעם לתת לכן אני כמה הצעות, הצעות ייעול בכל הנוגע להורדת גשמים בתחום הדייטים. אז אם גם הכנרת שלכן מתייבשת ואתן מרגישות מיואשות ושהגעתן לקו האדום, יש לי כמה רעיונות עבורכן (שעבדו גם בשבילי ובשביל חברות טובות) ליישם ליד התהילים. ולא, זה לא כולל להקיף את עצמכן בעיגול ולחכות לנס:

1. צאי בחוץ

זה די ברור מאיליו שכל עוד את יושבת בבית עם פיג'מה חסרת מעשה לא יקרה שום דבר. ז"א תפגשי שוב את בני המשפחה או לחילופין את השותפות. במקרה הכי טוב אולי השכן יקפוץ לבקש חלב. במקרה הרע הוא שכן נשוי. בכל מקרה, כדי שהעולם הזה יזכור שאת קיימת כדאי שתצאי החוצה. קודם כל כי לא כדאי להישאב לשגרה הזאת ולשעמום. תשמרי על עצמך שמחה ואנרגטית, תני לעצמך את מנת הכיף שאת צריכה. וחוץ מזה, כשיוצאים החוצה בד"כ פוגשים אנשים חדשים. לכי למקומות שאת יודעת שיש סיכוי שתפגשי אנשים שלא הכרת. אבל הכי חשוב: את לא צריכה לעשות דברים שאת לא מרגישה בנוח איתם. זה יכול להיות אירוע בקמפוס, זה יכול להיות פאב רלוונטי, זו יכולה להיות שבת במקום רחוק, זה יכול להיות טיול חברים. המפגשים החדשים יכולים להתרחש במלא דרכים, בטוח אחת מהן מתאימה גם לך. 

אילוסטרציה מהרשת

2. אני רק מזכירה

זה אמנם נשמע מובן מאיליו, אבל מסתבר שגם אם אנחנו מסתובבות בעולם החיצון גלויות ראש ואצבע, לא כולם זוכרים שאנחנו רווקות, או לכל הפחות שאנחנו מחפשות ושאולי גם הם יכולים לעזור. אז אל תתביישי, תגידי להם שאת מחפשת, תגידי להם שאת תשמחי לשמוע, תעודדי אותם לפתוח עיניים באופן אקטיבי בשבילך ותחזקי אותם. אני יודעת שזה אמור להיות הפוך, אבל הרבה רוצים להציע ולא מספיק בטוחים או לא יודעים עד כמה 'יש להם את זה' בשידוכים. אז תזכירי, תגיעי, תשמרי על קשר ואל תברחי. אני בטוחה שישמחו לדאוג לך, רק אל תצפי שכולם יזכרו מאיליהם, כמו שאת עסוקה בעצמך אל תשכחי שגם להם יש את הצרות שלהם וכל אחד טרוד בענייניו. 

3. יפה מבפנים ומבחוץ

את לא צריכה לספר לי, אני יודעת, את מיוחדת במינך. מהממת ומקסימה, ממש בחורה לחתונה. אבל אנחנו חיים בעולם בו רואים קודם את הקנקן ורק אז בודקים מה יש בו. מה שאומר - תשקיעי בעצמך גם מבחוץ. לא תמיד יש לך סבלנות לזה אבל חשוב שתייצגי את עצמך בכבוד. לא פעם יצא לי לדבר עם בנות שמתלוננות שפסלו אותן על מראה ולחילופין עם בנים שפוסלים על מראה. אין ספק שזה מעליב ששופטים אותך לפי חיצוניות אבל אפשר להבין גם את הצד השני. חברה סיפרה לי על רב מוכר שהרצה לבנות על היכרויות וטען שהוא לא מבין איך בנות הולכות ומשטחות על קברי צדיקים, עושות את כל הסגולות האפשריות אבל לא מתאפרות או עושות דיאטה במקרה הצורך. הבנות יצאו זועמות אבל היא דווקא התחברה מאוד למה שהוא אמר. לא צריך להתחסד ולהתייפיף. ז"א צריך להתייפיף. קיצר - תתייפיפי. 

4. לפרופילללללל

בהמשך להצעה הקודמת אני מוסיפה גם את העניין של הרשתות החברתיות למיניהן. הטכנולוגיה היום היא כבר חלק בלתי נפרד וברור לכולם שכשמקבלים שם לבירור, הדבר הראשון שעושים הוא לחפש אותו בפייסבוק. אם אתה לא שם - אתה לא קיים. ואם אתה קיים - כדאי שתיראה טוב. תבדקי איך הפרופיל שלך נראה מבחוץ. איזה תמונות חשופות לאנשים חיצוניים (שימי לב שזו לא זו מההכתרה או ההיא מחודש ארגון עם הסווטשרט של האח מהצבא), איזה סטטוסים שלך גלויים, ובכלל תדאגי לתמונת פרופיל ייצוגית, כזאת שתוציא אותך טוב, שתהיה ברורה, שיהיה ברור למי שרואה אותה שהוא חייב לפגוש אותך לפחות פעם אחת, גם בוואטסאפ. הבליינד-דייט עבר מן העולם, היום כמעט ולא יוצאים בלי לראות תמונה לפני. אז איך אומרים? איף יו קנט ביט ד'ם, צ'יז ד'ם. ואל תשכחי לחייך. 

5. לצוד ברשת

וכהמשך להמשך, אם כבר ברשתות עסקינן, קחי על עצמך את התפקיד הפעיל. אם ההר לא יבוא אל מוחמד - מוחמד יבוא אל ההר. אם בעליה לא מחפש אחר האבדה, חפשי את את בעלייך. אם זה בשלישים למיניהם - תאתרי, תחפשי (כמובן אחרי שאת דואגת להשקיע בפרופיל כמו שאמרנו). גם בפייסבוק את יכולה למצוא חברים משותפים שנראים לך מעניינים, להסתכל על תיוגים שמשכו לך את העין.  תבררי, תבדקי, תשלחי, תרחרחי, הוא נשוי? הוא פנוי? הוא תלוי? הוא אפוי? קחי את זה כהצעה שלך לעצמך, ואת יודעת הכי טוב מה את רוצה. אל תתביישי, אם הוא כבר מצא חן בעינייך - חצי מהדרך כבר נעשתה, עכשיו כל מה שנותר לך לעשות זה להקסים אותו בחזרה. וזה - קטן עלייך. 

עד כאן בינתיים.
ראיתן? דווקא כשלא חושבים על זה זה מגיע. המרפי הזה. הייתן מאמינות שתקבלו היום כל כך הרבה הצעות בבת אחת?!

שלכם,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

עניין של הרגל :#10 TAKE

                                                             

                                                         עניין של הרגל :#10  TAKE

להיות רווקה זה עניין של הרגל. וגם להיות בקשר ולהחזיק מעמד. וגם שוב לחזור ולהיות לבד.

רק איך מתרגלים לזה כל פעם מחדש?

אם נהיה כנים לרגע, אני מקווה שלא אצטרך לכתוב לכם עוד הרבה זמן. ז"א אני אשמח לכתוב לכם, אבל על דברים משמחים יותר. בינתיים, אני כל פעם עם סוג של תקווה שאולי הפעם זה הטור האחרון. אולי מחר אני אמצא. אולי מתישהו זה יהיה זה.

לאחרונה הייתה לי סוג של תחושה כזו. כלומר, ידעתי שרוב הסיכויים שאכתוב לכם שוב ושיש לי גם הרבה על מה (תהיות, חוויות ומחשבות שעולות תוך כדי) אבל תודה לא-ל היה לי משהו שהעסיק אותי. היה לי קשר, קשר כזה שממלא את הזמן. שמרוקן את הראש ממחשבות קיומיות, מחשבות על הגיל, על הזמן שעובר, על הייאוש, על התקווה. קשר כזה שממלא את היומן, שממלא את הערבים, את הבקרים, את הוואטסאפ והזיכרון בטלפון את התשובות והתירוצים להורים ומרוקן את הסוללה בסמארטפון. בכלל, אמא שלי תמיד אומרת שגבר אמיתי הוא הבייביסיטר הכי טוב שאפשר להשיג.

בהתחלה זה ממכר, התעסוקה הזאת, הציפייה, ההתרגשות והחידוש ממפגש למפגש. לצאת מוקדם, להתקלח, להתארגן, להתלבש, לבדוק שלא לבשתי את זה כבר, להתאפר ולצאת. לבדוק, לתת צ'אנס, לצחוק מדברים חדשים, לשמוע על עולם חדש, ולהיכנס אליו. את באה בלי ציפיות, אבל עובר הזמן וזה ממשיך.

זה ממשיך, וזה מתייצב. זה מתעצב. זה מקבל צורה ומקבל שם. זה הופך מ'לצאת' ל-'לפגוש את החבר', זה הופך להיות בוער. זה נהיה עמוק יותר, זה נהיה מחייב יותר וזה אפילו מתפרסם. בעבודה כבר מכירים, סיפרת כבר להורים, הפגשת עם החברים...את מתחילה אולי לחשוב שיש מצב, שיכול להיות שהגעת אל המנוחה והנחלה, שיכול להיות שכל הדרך הזו הייתה שווה ושהרגשת ש-'זה זה' אז כנראה ש-'זה זה' כי ככה אומרים. כש-'זה זה' אז יודעים. את מתחילה לדמיין בזהירות, לנסות להעמיד במבחן המציאות, לא לבנות מגדלים אבל אפשר לבנות איזו מסגרת לקישוט. ואז...

זה נגמר. לא משנה למה. רבתם. רבת. הוא רב. התפכחת, הוא התפכח, מישהו היה עם יד על הדופק ולא הפסיק לפקח. זה נשחק, זה משחק, זה נדחק בין כל העומס של החיים. זה הפך לשגרה, זה נהיה רע, זה איבד את זה, זה נגמר, זה עוד כל מיני מילים ותירוצים, למה שני אנשים נפרדים למרות שלפני זה הם היו מרוצים.

בהתחלה זה לא נורא. מתחילים בדיעבד למצוא מה לא עבד. מצפים למשהו טוב יותר, נכנסים לתקווה כזאת של 'מכאן זה רק ישתפר'. עוד אחד בדרך לתחנה. עוד אחד בדרך לחתונה. אחרי כמה זמן זה קורה, הוא נופל, האסימון, הדמיון, המסגרת. את מתחילה להרגיש לבד, להרגיש מנוכרת. אולי גם חרטה, החמצה, לחשוב מה עשיתי לא טוב, מחשבות על חזרה.

Shutterstock

ואז נכנס הוואקום, החלל הריק, הזמן הפנוי הזה שפעם היה ברור לאן הוא הולך. להתחיל להסביר לחברים שהזנחת איפה היית ולמה ככה. לעדכן את כולם בפרטים, לספר סיפורים שמכניסים אותך לסרטים. ולהישאב. לא להבין מאיפה זה יגיע. ומכאן, לאן זה הולך. נראה שהשוק הצטמצם בזמן שנמנמת והעברת את הזמן. לא שיחקת, באמת חשבת שאולי זה יקרה, נתת צ'אנס אמיתי, התגברת על הבררנות ועל שאר מרעין בישין, ושוב התאכזבת. וזה אפילו לא הגעגוע אליו, כמו הגעגוע לתחושה. ייקח זמן אבל זה יעבור. ייקח זמן אבל יגיע משהו טוב יותר. בינתיים תנסי להתרגל למצב החדש.

                                                           להתרגל...

 להתרגל...

                      להתרגל...

איך מתרגלים שוב ללבד הזה, לעזאזל?!

שלכם,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

בנים גידלתי ורוממתי :#9 TAKE

                                                          

                                        בנים גידלתי ורוממתי :#9  TAKE

בטח יצא לכן להכיר אותו: הוא מבולבל, הוא לא יודע, הוא נזכר באקסית, הוא מפחד ממחויבות, הוא מרגיש שהוא לא ראה מספיק, הוא ראה מספיק כדי לדעת שזה לא זה, הוא לא החליט מה הוא רוצה ללמוד, הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול, הוא לא יודע אם הוא מספיק גדול, הוא לא מרגיש בשל, הוא מרגיש לא בשל, הוא מקבל רגליים קרות, הוא נעלם.

מאז ומתמיד דאגו לדחוף לנו את זה טוב טוב לראש: בנות מתבגרות יותר מהר מבנים. לא שהיה קשה לשים לב לזה לבד. בעוד אנחנו היינו עסוקות בסוגיות עומק כמו פרנסה (בייביסיטר), צו האופנה, הווי האולפנא ומושאי האהבה שלנו, הבנים היו תקועים אי שם במטר ארבעים עסוקים בתחרויות גרעפסים ומשיכת צמות למרחקים ארוכים. 'אבל זה יתאזן' הבטיחו לנו, 'עם הזמן זה יתאזן'. בסוף הם יצאו בני אדם שאפשר להתחתן איתן. תראו את אבא ואמא שלכן.

עבר מאז איזה עשור. כבר נתתי אמון באי אלו בחורים, ולאורך התהליך הצלחתי להגיע למסקנה אחת: זה לא משנה אם הם בני 20 או בני 30, יש משהו בגנום הגברי כנראה שמשאיר להם את קסם הנעורים להרבה זמן. רק בלי הקסם. ז"א יש שלב שזה כבר לא מקסים. זה לפעמים פוגע, לפעמים שובר את הלב, לפעמים מאכזב, לפעמים זה פשוט גורם לך לאבד אמון. אני מניחה שגם אני השתניתי והתבגרתי עם הזמן ולא תמיד היית כזאת בשלה כמו הבננה שאני עכשיו, אבל חשבתי שה'הם' בצד השני יגיעו גם הם בוגרים יותר. הם הרי באותו מסלול כמוני.

לראשון שלי הייתי גם אני ראשונה. מה שלא הפריע לנו לצאת חצי שנה עד לשלב ההוא של ה'להיות' או 'לחדול', מסתבר שבדיוק לשלב הזה הוא היה אלרגי כי זה גרם לו לפתח תסמינים של פחד הכוללים רגליים קרות, מוח חמום וחשש כבד שהוא מפספס משהו. הוא לא היה מוכן ללכת על זה עד הסוף. מיותר לציין שאחרי חצי שנה יש בזה גם משהו מעליב. ז"א מה לעזאזל חשבת שאנחנו עושים עד עכשיו? ומה אני אמורה לעזאזל לעשות עכשיו? אחרי שאני כל כך קשורה למישהו שכנראה ממש לא קשור לבטחון שאני מחפשת.

ההבנה הזו, שקשר הוא עניין הדדי, שתקוות נבנות בשניים ושכל כך חשוב להיות זהיר ורגיש אל הצד השני. כי ככל שמתעתעים יותר, מרסקים יותר. שוברים. שוברים את הלב. ואז הגיע עוד אחד, די מבטיח. ז"א הוא לא הפסיק להבטיח. כיסה כנראה את כל מה שלא הצלחתי לראות במילים יפות ומבטיחות. היה לנו זמן טוב ביחד אבל איכשהו, בכל זאת זה חייב לקרות, הוא קיבל איזו הארה לגבי מה שהוא באמת רוצה בחיים, נתתי לו המון ותודה על זה: "מצטער אם יצא ששיחקתי בך". שטויות. בשביל מה אני פה בכלל אם לא בשביל לתת לכם עוד קצת סיבות להמשיך הלאה. עוד אחד מבולבל. עוד אחד שאין לו מושג לאן נכנס. לפחות היה לו מושג איך לצאת.

ככה הם המשיכו להגיע ברצף. מאוד רוצים, מאוד מעוניינים, מאוד מתקדמים, מאוד מתבלבלים, מאוד חוששים, מאוד מפחדים, מאוד בורחים. אולי אנחנו לא מחפשת אותם טוב, אולי זה באמת לא זה. ואולי... אולי יש שם בכל זאת מישהו, קצת שטותניק אבל עדיין בוגר. מישהו שיכול להיות בן זוג תומך, סגור על עצמו, ניסיון- חובה. והכי חשוב- כבר יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו.

ז"א ברור שהוא רוצה אותי  ;) 

שלכם,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

משחק ילדים :#8 TAKE

                                                       

 משחק ילדים :#8  TAKE

זה נמצא שם בראש. את לא מרבה לדבר על זה. בכל זאת, זה שלב מתקדם יותר ויש עוד הרבה לעבור עד אז. לפעמים זה מפחיד לדבר על זה, לפעמים את רק מפחדת להפחיד אחרים, להפחיד בחורים. את לא רוצה להישמע לחוצה, אבל אז את שומעת אותם קוראים לך 'אמא'. הילדים שלך.

לא כל אישה מרגישה את זה, אבל אני אישית כן. מאז ומתמיד אהבתי ילדים, מאז ומתמיד רציתי ילדים, וידעתי שיבוא יום ויהיו לי. גם אני כבר בחרתי להם שמות, גם אני כבר דמיינתי אילו חלקים בי אני מוכנה שיירשו ואילו חלקים אני מסרבת בתוקף להעביר הלאה. כבר ידעתי שאני אהיה עבורם אמא טובה יותר ממה שאמא שלי הייתה בשבילי, ואמא שלי כבר חיכתה לראות אותי מקיימת את 'האיומים' המבטיחים שלי ולהשוויץ עם הנכדים.

כשחברות שלי התחילו להיות בהריון וללדת זה היה מרגש וגם קצת הזוי. איך הן בגילי והן אמהות?! אנחנו כל כך קטנות, כל כך לא מבינות... יכול להיות שהן יהיו עבור התינוקות האלו שנולדו ממש עכשיו מה שההורים שלנו היו עבורנו? זה היה משמח. כל הריון וכל אולטרא סאונד זכה להתעניינות מעמיקה. כל לידה הייתה עניין גדול. כל תינוק וכל ברית או בריתה זכו להפגנת נוכחות ולביקורים סדירים. אז היו לי חברות נשואות וגם כמה חברות נשואות+. וזה היה בסדר. כל אחת בקצב שלה ובמסלול שלה. אז זה עדיין לא עשה לי כאב בטן...

עם הזמן התינוקות התחילו לגדול, נגמלו מחיתולים, התחילו לדבר וכבר ידעו מי אני: דודה מטילדה. חלקם אפילו 'התאבזרו' באחים חדשים. משפחות שמתרחבות. נשואות, נשואות+1, נשואות+2, נשואות+3...וכל זה כשאני עדיין אני: מטילדה, רווקה+כאב ראש. הן כבר לא יכלו להשאיר את הילדים בצד ולצאת, וכל מפגש הפך להיות פרוצדורה. לפעמים כבר לא היה לנו יותר מדי על מה לדבר, לא רציתי להכביד עם סיפורי הדייטים שכבר לא ממש עניינו אותן יותר. לפעמים הן היו עייפות מכל היום. ואז פתאום ראיתי אותן מתרחקות ממני, הן לא חיכו לי (ובצדק...). תהיתי אם אי פעם אוכל להשלים את הפער ושנחזור להיות חברות כמו פעם. הרי כשאני אלד, זה כבר לא יהיה אותו דבר. הן כבר לא יתרגשו כמו שאני התרגשתי בשבילן. ועם הפז"מ שלהן הן רק יוכלו להסתכל עליי מלמעלה ולספר לי סיפורים על "כשהן היו צעירות...", למרות שאנחנו באותו הגיל. באותו תרגיל-פחות.

"תאמיני לי, תנצלי את זה שאת רווקה, תעשי חיים, תצאי ותבלי", אמרה לי אחת החברות האמהות שלי. יש משהו במה שהיא אומרת, הרי הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות המסלול שעברתי. אבל אני לא מתמרמרת ולא עסוקה בלרחם על עצמי. אני חיה את החיים, יוצאת ומבלה. יכול להיות שבאיזשהו מקום אני שמחה שעד עכשיו חוויתי את מה שחוויתי ואני לא מרגישה ש"שילמתי מחיר" כמו שהן לעיתים מרגישות, אבל פתאום זה כבר לא מצחיק. אני מוצאת את עצמי גדלה. מתבגרת. גם אם אני לא מרגישה אחרת. הגיל שלי מדבר בשבילי. אני רוצה כבר את המשפחה שלי. להיות בשלב של כולם. להפסיק לספור ולנחם את עצמי שעוד לא מאוחר ושאני יכולה, ושבעזרתו עוד תהיה לי משפחה גדולה.

את לא רוצה להישמע צרת עין על הנחת של אלו שמסביבך, הרי כשהן שמחות וטוב להן- זה גם שמח בשבילך. זה גם נושא מורכב לדבר עליו כי זה יכול להתפרש בצורה כזאת, וזה הכי לא נכון. פשוט אם אפשר שבמצב הזה גם, גם אני אביא ילדים לעולם, ואז השמחה שלי תהיה שלמה יותר- הרי זה נהנה, וזה לא חסר. ועד אז אני פורה ברעיונות ופורה בסיפורים, יולדת הצעות, יולדת דייטים וכמובן... יולדת בשבילכן עוד טורים :) 

שלכם,

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"

יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE

יותר טוב כלום מכמעט :#7 TAKE

אם אני עדיין פה סימן שעוד לא מצאתי, אבל גם  לי, כמו כמעט לכל רווקה מחפשת, יש ברקע אי אלו כמעטים כאלה. "קשר רציני", חבר, כאלו שהיו, שהתקדמו, שהתרגשו, שכבר חלמו... ובסוף – דחפו אותי בקפיצת ראש בחזרה לשוק הפנויים-פנויות. עם קצת יותר שריטות ובלי כוחות.

אחד מהכמעטים שלי היה כל כך כזה. ז"א הוא היה כל כך טוב, נמשך כל כך הרבה זמן, הכיל כל כך הרבה נושאים משותפים, עבר כל כך הרבה חוויות ביחד, שיתף כל כך הרבה חלומות, והחזיק כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה לילות, שכשלא הצלחנו להימנע מהבלתי נמנע, זה גם היה כל כך כואב. עד היום, אפילו שאני לא כל כך זוכרת אותו, את ההרגשה הזאת אני לא יכולה לשכוח.

אחרי שקשר כזה נגמר את חווה מערבולת של רגשות סותרים ומשלימים. מצד אחד הקלה, אולי קצת שמחה שאין יותר ספק ולפחות יש משהו אחד בטוח, אפילו אם זה בטוח שלא. לרגעים עולה תהייה איך זה נמשך כל כך הרבה זמן אם זה לא היה זה ואולי היית צריכה לסיים את זה קודם. ואז פתאום מגיעה המפולת, האשמה, את מרגישה אבודה, את לא יודעת מאיפה להתחיל לקום, את כבר לא זוכרת מה זה ללכת לבד במציאות הזאת. את רוצה לשנוא את הצד השני, אחרת את לא מצליחה לנתק, את לא מצליחה להסביר לעצמך למה זה קרה. מצד שני אם תשנאי אותו תשנאי את כל התקופה האחרונה שלך, תשנאי את עצמך. ובכלל, אולי הוא לא היה כזה גרוע אם העברת איתו את הזמן האחרון. למה את חייבת ללכת מקיצוניות לקיצוניות? מי קבע שפרידות הן תמיד שחור או לבן.

ואז הם מגיעים: החרטה, הכוויה והצלקת, הכאב האוכל הזה, הייאוש. את מתחילה לדבר במרמור, את מרגישה מרומה, את מרגישה מבוזבזת, את מרגישה כמו שמרגישים אחרי צניחה חופשית רק בלי האדרנלין. ובלי המצנח. בקיצור- את מרגישה פגועה. כי היית שם, כי ציפית שם, כי הענקת שם. ובמקום שיש נתינה, יש אהבה, גם אם זה לא מצליח. לפעמים זה טוב, אבל פשוט לא מתאים. ואז אין ברירה אלא לעשות קאט ולהתחיל מבראשית. אבל מה לעשות שהלב כל כך מרוסק, שהרגש והשכל לסירוגין עדיין לא מרפים...

תמונה מהרשת. קרדיט עליה.

הבעיה מתחילה אחרי, כשאת צריכה להתחיל משהו חדש. אז את עומדת במבחן האמיתי. את צריכה שוב לתת אמון, שוב לתת את הלב. הרי מי שלא מסתכן, לא מתאהב. אבל איך עושים את זה? איך אוזרים אומץ אחרי הנפילה הקודמת. איך סומכים על מישהו. חבל שעברתי את הקשר הקודם, את אומרת לעצמך, סתם שרט אותי. עדיף שלא היה כלום מאשר לחוות כזאת טלטלה מערערת.

פעם באחד מהערבים המנחמים האלה שנפגשתי עם חברה שלי ודיברנו על ענייני דיומא, או ליתר דיוק- ענייני הלילות, בכיתי לה על הגורל שלי, על זה שאני כל פעם נכווית מחדש, שאני נותנת אמון, שאני מתמסרת, שאני סומכת ואז חוטפת ת'כאפה של החיים שלי. היא הסתכלה עליי במבט מעריך ואמרה לי: מטילדה, את בטוח תתחתני השנה. את יודעת למה? תראי אותי, אני אפילו לא מצליחה להגיע לשלב שאני סומכת על מישהו, שאני מתמסרת למישהו, שאני נפתחת בפני מישהו כי אני מפחדת להיפגע. את צריכה להעריך את עצמך, תראי איך את כל פעם מחדש מנסה ומנסה, נותנת ומעניקה, לא מתייאשת, לא מוותרת. בסוף תמצאי את המישהו הנכון וזה יהיה שווה את זה. אבל לפחות את אמיצה ויודעת לקום מהשברים ועדיין להאמין באנשים (עם דגש על המין שטוען שהוא החזק).

אז מה אפשר להגיד? באמת יותר טוב כלום מכמעט? באמת עדיף לא לחוות כלום? או שאולי אנחנו מפיקים מכל קשר רציני ערך מוסף (מלבד הכאב)? אבל האם הלימוד אכן שווה את זה? לא עדיף ללמוד בדרכים פחות כואבות? פחות שורטות? ואיך ממשיכים עם כל השריטות והצלקות? איך ממשיכים להאמין?

נראה לי שאין יותר מדי ברירה, הרי בשביל המטרה צריך להבין שיוצא הרבה טובה גם מהרע. בשביל מה הייתם צריכים את הקשר הזה בכלל? בגלל שזו הדרך היחידה. רק מי שמנסה, רק מי שמהמר בסוף גם זוכה להצליח. מי שיכבול את עצמו ויהיה עסוק בלהגן על עצמו, לא מבין שמה שהוא עושה פוגע בעצמו הכי הרבה. הוא גוזר על עצמו חשדנות, הוא גוזר על עצמו דאגות ופחדים, והכי גרוע- הוא גוזר על עצמו לבד.

אז תעשו לי טובה. אל תתייאשו, אל תוותרו, בסוף יגיע מי ששווה את האמון שלכם. והכי חשוב, אל תתחרטו על החוויות שעברתם, גם אם הן לא היו נעימות במיוחד, הן נתנו לכם משהו והפכו אתכם למי שאתם. רק צריך לעבד אותן כמו שצריך. יש טוב בעולם ויש מוטב, ומוטב שתבינו את זה כמה שיותר מהר. אני, בוחרת להמשיך לסמוך. ולשמוח. תשמחו גם אתם. תסמכו גם אתם.

שלכם,

 חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"