עניין של הרגל :#10 TAKE
להיות רווקה זה עניין של הרגל. וגם להיות בקשר ולהחזיק מעמד. וגם שוב
לחזור ולהיות לבד.
רק איך מתרגלים לזה כל פעם מחדש?
אם נהיה כנים לרגע, אני מקווה שלא אצטרך לכתוב לכם עוד הרבה זמן.
ז"א אני אשמח לכתוב לכם, אבל על דברים משמחים יותר. בינתיים, אני כל פעם עם
סוג של תקווה שאולי הפעם זה הטור האחרון. אולי מחר אני אמצא. אולי מתישהו זה יהיה
זה.
לאחרונה הייתה לי סוג של תחושה כזו. כלומר, ידעתי שרוב הסיכויים שאכתוב
לכם שוב ושיש לי גם הרבה על מה (תהיות, חוויות ומחשבות שעולות תוך כדי) אבל תודה
לא-ל היה לי משהו שהעסיק אותי. היה לי קשר, קשר כזה שממלא את הזמן. שמרוקן את הראש
ממחשבות קיומיות, מחשבות על הגיל, על הזמן שעובר, על הייאוש, על התקווה. קשר כזה
שממלא את היומן, שממלא את הערבים, את הבקרים, את הוואטסאפ והזיכרון בטלפון את
התשובות והתירוצים להורים ומרוקן את הסוללה בסמארטפון. בכלל, אמא שלי תמיד אומרת
שגבר אמיתי הוא הבייביסיטר הכי טוב שאפשר להשיג.
בהתחלה זה ממכר, התעסוקה הזאת, הציפייה, ההתרגשות והחידוש ממפגש
למפגש. לצאת מוקדם, להתקלח, להתארגן, להתלבש, לבדוק שלא לבשתי את זה כבר, להתאפר
ולצאת. לבדוק, לתת צ'אנס, לצחוק מדברים חדשים, לשמוע על עולם חדש, ולהיכנס אליו.
את באה בלי ציפיות, אבל עובר הזמן וזה ממשיך.
זה ממשיך, וזה מתייצב. זה מתעצב. זה מקבל צורה ומקבל שם. זה הופך
מ'לצאת' ל-'לפגוש את החבר', זה הופך להיות בוער. זה נהיה עמוק יותר, זה נהיה מחייב
יותר וזה אפילו מתפרסם. בעבודה כבר מכירים, סיפרת כבר להורים, הפגשת עם
החברים...את מתחילה אולי לחשוב שיש מצב, שיכול להיות שהגעת אל המנוחה והנחלה,
שיכול להיות שכל הדרך הזו הייתה שווה ושהרגשת ש-'זה זה' אז כנראה ש-'זה זה' כי ככה
אומרים. כש-'זה זה' אז יודעים. את מתחילה לדמיין בזהירות, לנסות להעמיד במבחן
המציאות, לא לבנות מגדלים אבל אפשר לבנות איזו מסגרת לקישוט. ואז...
זה נגמר. לא משנה למה. רבתם. רבת. הוא רב. התפכחת, הוא התפכח, מישהו
היה עם יד על הדופק ולא הפסיק לפקח. זה נשחק, זה משחק, זה נדחק בין כל העומס של
החיים. זה הפך לשגרה, זה נהיה רע, זה איבד את זה, זה נגמר, זה עוד כל מיני מילים
ותירוצים, למה שני אנשים נפרדים למרות שלפני זה הם היו מרוצים.
בהתחלה זה לא נורא. מתחילים בדיעבד למצוא מה לא עבד. מצפים למשהו טוב
יותר, נכנסים לתקווה כזאת של 'מכאן זה רק ישתפר'. עוד אחד בדרך לתחנה. עוד אחד
בדרך לחתונה. אחרי כמה זמן זה קורה, הוא נופל, האסימון, הדמיון, המסגרת. את מתחילה
להרגיש לבד, להרגיש מנוכרת. אולי גם חרטה, החמצה, לחשוב מה עשיתי לא טוב, מחשבות
על חזרה.
 |
| Shutterstock |
ואז נכנס הוואקום, החלל הריק, הזמן הפנוי הזה שפעם היה ברור לאן הוא
הולך. להתחיל להסביר לחברים שהזנחת איפה היית ולמה ככה. לעדכן את כולם בפרטים,
לספר סיפורים שמכניסים אותך לסרטים. ולהישאב. לא להבין מאיפה זה יגיע. ומכאן, לאן
זה הולך. נראה שהשוק הצטמצם בזמן שנמנמת והעברת את הזמן. לא שיחקת, באמת חשבת שאולי
זה יקרה, נתת צ'אנס אמיתי, התגברת על הבררנות ועל שאר מרעין בישין, ושוב התאכזבת. וזה אפילו לא הגעגוע אליו, כמו הגעגוע לתחושה. ייקח זמן אבל זה יעבור. ייקח זמן אבל יגיע משהו טוב יותר. בינתיים תנסי להתרגל
למצב החדש.
להתרגל...
להתרגל...
להתרגל...
איך מתרגלים שוב ללבד הזה, לעזאזל?!
