בנים גידלתי ורוממתי :#9 TAKE
בטח יצא לכן להכיר אותו: הוא מבולבל, הוא לא יודע, הוא נזכר באקסית,
הוא מפחד ממחויבות, הוא מרגיש שהוא לא ראה מספיק, הוא ראה מספיק כדי לדעת שזה לא
זה, הוא לא החליט מה הוא רוצה ללמוד, הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה
גדול, הוא לא יודע אם הוא מספיק גדול, הוא לא מרגיש בשל, הוא מרגיש לא בשל, הוא
מקבל רגליים קרות, הוא נעלם.
מאז ומתמיד דאגו לדחוף לנו את זה טוב טוב לראש: בנות מתבגרות יותר
מהר מבנים. לא שהיה קשה לשים לב לזה לבד. בעוד אנחנו היינו עסוקות בסוגיות עומק
כמו פרנסה (בייביסיטר), צו האופנה, הווי האולפנא ומושאי האהבה שלנו, הבנים היו
תקועים אי שם במטר ארבעים עסוקים בתחרויות גרעפסים ומשיכת צמות למרחקים ארוכים. 'אבל
זה יתאזן' הבטיחו לנו, 'עם הזמן זה יתאזן'. בסוף הם יצאו בני אדם שאפשר להתחתן
איתן. תראו את אבא ואמא שלכן.
עבר מאז איזה עשור. כבר נתתי אמון באי אלו בחורים, ולאורך התהליך
הצלחתי להגיע למסקנה אחת: זה לא משנה אם הם בני 20 או בני 30, יש משהו בגנום הגברי
כנראה שמשאיר להם את קסם הנעורים להרבה זמן. רק בלי הקסם. ז"א יש שלב שזה כבר
לא מקסים. זה לפעמים פוגע, לפעמים שובר את הלב, לפעמים מאכזב, לפעמים זה פשוט גורם
לך לאבד אמון. אני מניחה שגם אני השתניתי והתבגרתי עם הזמן ולא תמיד היית כזאת
בשלה כמו הבננה שאני עכשיו, אבל חשבתי שה'הם' בצד השני יגיעו גם הם בוגרים יותר.
הם הרי באותו מסלול כמוני.
לראשון שלי הייתי גם אני ראשונה. מה שלא הפריע לנו לצאת חצי שנה עד לשלב
ההוא של ה'להיות' או 'לחדול', מסתבר שבדיוק לשלב הזה הוא היה אלרגי כי זה גרם לו
לפתח תסמינים של פחד הכוללים רגליים קרות, מוח חמום וחשש כבד שהוא מפספס משהו. הוא
לא היה מוכן ללכת על זה עד הסוף. מיותר לציין שאחרי חצי שנה יש בזה גם משהו מעליב.
ז"א מה לעזאזל חשבת שאנחנו עושים עד עכשיו? ומה אני אמורה לעזאזל לעשות
עכשיו? אחרי שאני כל כך קשורה למישהו שכנראה ממש לא קשור לבטחון שאני מחפשת.
ההבנה הזו, שקשר הוא עניין הדדי, שתקוות נבנות בשניים ושכל כך חשוב
להיות זהיר ורגיש אל הצד השני. כי ככל שמתעתעים יותר, מרסקים יותר. שוברים. שוברים
את הלב. ואז הגיע עוד אחד, די מבטיח. ז"א הוא לא הפסיק להבטיח. כיסה כנראה את
כל מה שלא הצלחתי לראות במילים יפות ומבטיחות. היה לנו זמן טוב ביחד אבל איכשהו,
בכל זאת זה חייב לקרות, הוא קיבל איזו הארה לגבי מה שהוא באמת רוצה בחיים, נתתי לו
המון ותודה על זה: "מצטער אם יצא ששיחקתי בך". שטויות. בשביל מה אני פה
בכלל אם לא בשביל לתת לכם עוד קצת סיבות להמשיך הלאה. עוד אחד מבולבל. עוד אחד
שאין לו מושג לאן נכנס. לפחות היה לו מושג איך לצאת.
ככה הם המשיכו להגיע ברצף. מאוד רוצים, מאוד מעוניינים, מאוד
מתקדמים, מאוד מתבלבלים, מאוד חוששים, מאוד מפחדים, מאוד בורחים. אולי אנחנו לא
מחפשת אותם טוב, אולי זה באמת לא זה. ואולי... אולי יש שם בכל זאת מישהו, קצת
שטותניק אבל עדיין בוגר. מישהו שיכול להיות בן זוג תומך, סגור על עצמו, ניסיון-
חובה. והכי חשוב- כבר יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו.
