שוב היא מתחילה :#12 TAKE

שוב היא מתחילה: TAKE #12

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב...ובנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך..."

[תענית ד', ח']

כן כן, ימים טובים...על מי הם עובדים? שוב ט"ו באב תפס אותך לא מוכנה והמחול היחיד שאת הולכת לרקוד היום הוא זה המתחמק מכל גינוני האהבה, השוקולדים והוורדים מכל הכיוונים שיזכירו לך מה אין לך. גם אותי הוא תפס לא מוכנה. מרוב שחששתי ממנו והתכחשתי לו, לא הספקתי לחשוב על מה לכתוב. ועדיין, איזו רווקה תפספס את ההזדמנות לכתוב משהו ביום כזה.

אבל מה כבר אפשר לכתוב על היום הזה שעוד לא נכתב? עוד טורים עצובים ומייאשים על הקושי של הלבד? עוד טורים של תוכחה ומרמור על אקסים נשכחים? ואולי טורים מעצימים של קאוצ'ינג בשקל על הצורך לאהוב את עצמך לפני שאת מחפשת את מי לאהוב?

מכיוון שלא הצלחתי להחליט, החלטתי ללבוש לבן ולצאת לחולל בשכונתי הקרוב. נכון, אין שם כרם, אבל יין יש, משהו לנשנש, ואולי גם כמה ציידים. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו התחלה של כיפה אדומה אבל לא. מזכירה לכם שאני בלבן. בכולופן הערב לא התקדם לשום מקום והסיפור שקיוויתי לצוד לכבוד הטור לא הגיע. ז"א הוא הגיע, הוא היה אפילו די חמוד. הגענו לאותו מקום, באותו יום ובאותה שעה. הסתכלנו אחד על השני ובצירוף מקרים מדהים גם יצאנו באותה שעה. אבל הוא לא עשה כלום ובזה נגמרו קורות חיינו המשותפים.

סיפורים כאלו תמיד גורמים לי להרגיש פספוס. ההוא שישב לידי באוטובוס ודיברנו על הא ודא, ההוא מהלימודים שתמיד היה מתיישב לידי אבל אף פעם לא דיבר, ההוא שעשה איתי שבת באיזה קיבוץ חילוני נידח, ההוא מהטרמפיאדה, וההוא מהספריה, וההוא מהחתונה, וההוא מהטיול, וההוא... כל מיני פספוסים כאלה, שסטטיסטיקות מלמדות שקרוב ולדאי היו נגמרים בודאי שלא. כל סיפור כזה היה כל כך מוחשי בהתחלה ועם הזמן הצטרף לרשימת מעורפלים שאני אפילו לא זוכרת איך נראו בדיוק ומה היה, אבל לפעמים בימים של ייאוש תוהה מה היה קורה אם...ואולי הייתי צריכה לאזור את האומץ ולעשות את הצעד: "תגיד, אתה בא לפה הרבה? ואבא שלך...הוא גנן?"

מהרשת. מבוסס על סיפור אמיתי.

אני נזכרת שוב שט"ו באב מתקרב. על הבנות שהיו מחוללות בכרמים ומחכות שיחטפו אותן וקצת מתבאסת שכבר לא. ז"א לא נראה לי שהייתי מסתדרת כל כך בלי פייסבוק, בלי אוטו ובלי מזגן (ביננו, גם בלרקוד אני לא פיקס), אבל לפעמים אני תוהה לעצמי איך אני פה (או כמו שדודה שלי אומרת: "איך עוד לא חטפו אותך?!"). למה היום כבר כל כך קשה למצוא בחורים שפשוט מצאת חן בעיניהם אז הם מתחילים איתך? סטייל 'נחיה ונראה'? אולי אפילו 'באושר ועושר עד עצם היום הזה'? למה תמיד הכל כל כך מסובך היום. בירורים, הצעות, שולחים מלא שליחים, מצאת חן בעיניהם אבל הם רק רוצים להיות בטוחים. ובכלל מי אמר שאת באמת כלילת המעלות, אה כן, ויש להם כמה שאלות: מה היא עושה? (מחכה לך) איפה היא לומדת? (באוניברסיטה של החיים) במה היא עובדת (על מידת הסבלנות) מאיזה שבט היא (לא בנימין אם שאלתם...) מה היא אוהבת לאכול? איך היא מבחינה אידיאולוגית? ואיך היא מבחינה ביולוגית? אני צריך לחשוב על זה...יש לי עוד כמה הצעות...

אני יכולה לצאת עם קריאה פמיניסטית של "בנות ישראל, קחו את עצמכן בידיים, תפסו לעצמכן איזה גבר-גבר ותגידו לו שמצא חן בעיניכן", אבל אני לא חושבת שזה תמיד מתאים. בטח לא לכולן. רובנו מחפשות גבר כובש. ליטרלי. שיגשים לנו את משאלת הילדות ואת כל הסרטים עליהם גדלנו. ביננו, גם לא כל הגברים יודעים להתמודד עם סיטואציה כזאת, יש שירגישו מאוימים, יש כאלו שיעריכו את הניסיון אבל לא יצליחו להדחיק שהם קצת מיושנים. 

מה שכן, אני יכולה אולי לנצל את הבמה והזמן ולהגיד לבני ישראל, מצאתם מישהי שמצאה חן בעיניכם? אל תתחילו עכשיו עם האגו, אל תתחילו עם התירוצים, אל תתחילו לחשב סיכונים. פשוט תתחילו. 

שלכם,

באהבה,

חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"