משתדלת שלא :#6 TAKE
"אז איך זה שאת עוד רווקה?"
חנוכה
עוד מעט נגמר ונראה שהניסים והנפלאות שוב פסחו עליי (לפרות שלפסוח זה בכלל מחג
אחר). אני מסתכלת שנה אחורה, על החלומות שהיו לי, על איפה חשבתי שאהיה בחנוכה הבא ועל איך דמיינתי את החיים שלי נכון לעכשיו. אז לא נכון, לפחות לא עכשיו. בלי ששמתי לב, חנוכה הבא הפך לחנוכה הקרוב וכנראה שניסים נשארו בימים ההם, או
לפחות שהם פחות גלויים בזמן הזה.
"אז
מה את עושה בשביל להתחתן?"
הדילמה
הזאת תמיד נמצאת שם. המחשבה הזאת על מה אני יכולה לעשות כדי לקדם את עצמי ליעד
הנכסף ואם בכלל אני רוצה לעשות משהו. אני מתחילה לכעוס מבפנים. כאילו, אני יודעת
שזה נשמע קטנוני אבל למה אני צריכה לעשות משהו? למה מה שבא לכולם מסביב כל כך
בקלות אצלי מסרב להגיע? למה עבור מה שאחרים משיגים אפילו בלי להתכוון יותר מדי,
אני צריכה כל כך להתאמץ ולהשתדל?
"את
לא משתדלת מספיק"
אני לא
אשקר, אני לא חפה מאגו וברור שלפעמים אני נותנת לו לנהל אותי. כי כמה אני כבר
יכולה לעשות בשביל מוצר צריכה בסיסי? ולמה אם כולם אומרים לי כמה אני טובה ומוצלחת
אני עדיין לא בדיוק מצליחה להגיע אל הטוב הזה? "תנסי אתרי היכרויות, תנסי
ארבעים יום את שיר השירים, שירת הבריאה וגם סתם לשיר...זה טוב למצב רוח".
העצות והדרכים להשתדל מגיעות מכל הכיוונים: אתרי היכרויות, קברי צדיקים, פאבים
ומקומות של צעירים, הפרשת חלה ברוב עם, 40 יום בכותל, 40 דקות בפייסבוק. כולן רק
גורמות לי להבין כמה אין לי שליטה על זה. כמה אני באמת זקוקה לנס. מספר החברות
שאיתי על סירת הרווקות הולך ופוחת...עם הזמן עוד ועוד בנות מגלות שהן דווקא יודעות
לשחות.
"אם היית באמת רוצה, כבר היית נשואה"
בינתיים
מסביב הדעות חלוקות. אני מוצאת את הסטטוס שלי הופך אט אט ומגדיר את האישיות שלי,
מגדיר את החברים שלי, מגדיר את השאיפות שלי, מגדיר את הזמן הפנוי שלי ומגדיר אותי.
מטילדה, בת כך וכך, רווקה. יש כאלו שמאחלים לי שבקרוב אצלי, יש כאלו שחושבים שאני
אחראית לכל המצב הזה וכנראה שאני 'לא כל כך סובלת' ממנו, יש את אלו שעוד מנסים
להציע, ויש את אלו שמציעים לי להתחיל לעשות משהו. מצד אחד אני רוצה להגיד להם שזה
שאני עוד רווקה לא אומר שאני לא בסדר, זה בסך הכל אומר שלא מצאתי. עוד לא מצאתי.
מצד שני אני בדיוק כמוהם מרגישה שחסר לי משהו ליד. חסר לי מישהו.
אני
עדיין לא יודעת מה לעשות, אני עדיין לא יודעת למה זה קורה. אני יודעת שמצד אחד אני
נורא רוצה להשתדל ובתכל'ס גם נורא משתדלת. מצד שני אני מבינה שלא הכל בשליטתי,
מרגישה שאני מוכרחה להרפות, חייבת לתת למציאות להוביל אותי, לתת להשגחה להיות עם
ידה על העליונה. אני יודעת שלפעמים זה נראה שאני אדישה, לפעמים זה נראה שלא מספיק
כואב לי, אבל זו לא סיבה להאשים אותי בחוסר השתדלות, בזה שאני לא עושה מספיק. אני
יודעת שאי אפשר להבין בן אדם עד שמגיעים למקומו, אבל תנסו להבין.
 |
| צילום מהרשת: Deb Moran Photography |
אני
חוזרת אחורה בזמן ורואה אותה, את מטילדה הקטנה
בחנוכה, מסתכלת על הנרות ועוקבת אחרי השלהבות של הנרות אחרי שכולם כבר מזמן הלכו
לטחון סופגניות ולביבות. בדמיונה המכבים מנצחים את היוונים, המעטים מנצחים את
הרבים והחלשים את החזקים. בליבה היא מאמינה בניסים. ודווקא היום כשחנוכה נגמר, אני,
מטילדה הגדולה בחנוכה, עובדת על עצמי קשה קשה, משתדלת מאוד מאוד לא לאבד תקווה, לא
להתייאש ולהאמין שעוד יקרה לי נס. בימים ההם. בזמן הזה.
שלכם,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה