זה לא הגיל : #2 TAKE
עד גיל 21 אני מתחתנת.
כבר בימי האולפנה העליזים, כשלא
הייתה לנו עדיין תעודת בגרות, אבל תכניות לעתיד היו גם היו, החלו שמועות על
אולפנות אחרות בגבעות שמתחתנות כבר בכיתה י'. לי זה היה נשמע מוזר ורחוק ממני שנות
אור, שבזמן שאני עובדת על ההכתרה, אי שם מישהי בגילי מחתלת תינוק. ידעתי אז שזה לא
מה שמתאים לי, ושברגע שיתאים לי אני אמצא מישהו שמתאים לי.
עד גיל 21 אני מתחתנת.
סיימתי את האולפנה, והתחלתי
שירות לאומי. מצד אחד לשרת את המדינה ביישוב דתי קטן, מצד שני מקום לא רע לסיים בו
עם חתן. אבל גם אם לא אז לא נורא, בשביל להתחיל אשכרה לצאת לדייטים אני מרגישה עדיין
צעירה. הרי כל החיים עוד לפני, אז בינתיים כדאי לתת לבחורים ביישוב צ'אנס. נהניתי,
ולא בער לי כלום, נתתי את כל כולי לאנשים מסביב. מדי פעם פזלתי בשבת בבית הכנסת
לעזרת הגברים לחפש מציאות אבל באמת שזה היה סתם בשביל קצת אקשן.
החברה הראשונה מהכיתה
התקשרה להודיע שהיא מתארסת. שמחתי בשבילה, הסתקרנתי לראות מי החתן, מאיפה הוא והכי
חשוב... מי החברים שלו. אז יצאתי מוקדם הביתה (בכל זאת, יש לי חתונה הערב),
התקלחתי, התלבשתי יפה ונסעתי. הרגשתי גדולה, הרגשתי שכבר אפשר להתייחס אליי
ברצינות, בכל זאת, חברה שלי מתחתנת היום ואני כבר בחורה מן המניין. מפה לשם, בחתונה
היה שמח, היה אפילו קצת מפתיע, לא נתפס ולא נקלט שהחברה שלי מהחדר מקימה בית
בישראל. שאחרי כל הדיבורים וההכנות הגענו לגיל שאפשר להתחיל. אבל באמת שיש עוד
זמן... אנחנו רק בנות 19, ואני?
עד גיל 21 אני מתחתנת.
סיימתי את השירות. כן, גם
את השנה השנייה שהייתה לא פחות מהנה מהראשונה. כשראיתי ששום דבר לא יוצא מהיישוב
שהפך קטן מדי, החלטתי לנסות ולפזול לעולם הדייטים. ז"א לא שחיפשתי או ביקשתי.
כששאלו אותי אם אפשר להציע לי מישהו או אמרו לי בשמחות "בקרוב אצלך", ידעתי
לענות בקול בוטח ש-"אני מסתדרת לבד, תודה" ועמוק בלב קיוויתי שההוא שם
למעלה מסכים איתי. אבל הייתה איזו אחת שלחצה במיוחד, אמרה שזה ממש מתאים, שהיא לא
מבינה איך היא לא חשבה על זה קודם, ואחרי לחץ מתון מצאתי את עצמי בדייט טראומטי
למדי. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו בשעה הקרובה, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות
איתו אח"כ אבל ידעתי שאל החופה אנחנו לא נצעד. ז"א לא ביחד לפחות.
החוויה גרמה לי להרגיש שאני כבר מבינה מה זה הדייטים שכולם מסביב מדברים עליהם,
אבל בתכל'ס הרגשתי שאני חייבת אוויר. אל החתונות של החברות אגיע לבושה ומתוקתקת,
מעט באיחור, אבל אני? אני עוד לא שם. נסיים שירות ואז...
עד גיל 21 אני מתחתנת.
הזמן עובר, ואני בת 20, מתחילה
לי תואר אקדמי. בכל זאת, אם את מתכננת להקים בית, כדאי לך לרכוש מקצוע, לכי תדעי
מה הוא עושה עכשיו בזמן שאת דואגת לחיים המשותפים שלכם. מה שבטוח? הכל פתוח, אולי
אפילו הוא מסתובב פה במסדרונות, יעזור לי לאסוף את הספרים כשייפלו לי במסדרונות
הקמפוס, יתבלבל עם מכשירי הטלפון, יתקשר להחליף, נדבר כל הלילה ויום למחרת כבר נהיה
אצל ההורים. לא אכפת לי, את התואר הזה אני מסיימת עם מטפחת, או בנדנה, או סרט, או
שביס, או...
עד גיל 21.... אני מתחננת.
זה לא קורה לי! זה לא קורה...מסביב
כבר זה מתחיל להיות צפוף, תחרויות של 'למי יש הכי הרבה חתונות השבוע' הפכו לשיחת
היום. בכל מקום מסביבי חופות וקידושים, ואני עוד מחפשת סביב מי להסתובב. גם זו
שצעירה ממני, גם זו שחניכה שלי, גם זו שפחות יפה ממני וגם זו שאף פעם לא האמנתי
שתתחתן לפניי. זה לא קורה לי! הלו! שמיים! מישהו זוכר אותי?! אני יודעת שאמרתי
שאני מסתדרת לבד, אבל לא לגמרי לבד, אני צריכה השגחה פרטית, מי כמוך יודע שתמיד
אמרו שאני בחורה מיוחדת, וכדאי להשגיח עליי טוב טוב.
ועד גיל 22? הולך?
לא, לא הולך בכלל. משהו
בראש מנסה להרגיע שבמגזרים אחרים רק מסיימים עכשיו צבא, ואני בסך הכל מרגישה די
צעירה יחסית לגיל שהיה נראה לפני כמה שנים סיוט לבחורה רווקה. אבל הלחץ הזה, שאין
לי מושג מאיפה הוא בא... הרי לא בוער לי, בכלל לא, אני כמעט יכולה להישבע! אבל שום
דבר לא זז, וכל פעם זה מתחיל מאפס, כשאני נפגשת עם אפס ועוד אפס ועוד אפס. טוב נו,
לא יפה, לא כולם. אבל גם עם כאלו נחמדים זה לא תמיד מושלם כמו שמקווים, ואתם יודעים
מה אומרים על קולקציית "החבר'ה הטובים"... כל הטובים תפוסים ואזלו מזמן
מהחנויות ומהמשווקים המורשים.
גיל 23?
גיל 24?
דד-ליין של קווים אדומים.
בבקשה שאתחתן, ביום מן הימים. אני יודעת שיש עוד חיים מסביב, אבל זה פשוט לא אותו
דבר, כשאתה מרגיש שמשהו עוד לא סגור לך ויכול לגמרי לשחרר אותך מהסטטוס שעבר.
התואר נגמר, והחלומות שלי על לסיים אותו עם כיסוי ראש נגמרו גם הם. השנים עוברות
מהר, הקווים האדומים חולפים, ימי ההולדת טיפה פחות שמחים ומעבר לקו האדום הכל
שומם! עד מתי אני אמשיך לסחוב, לעשות לעצמי הנחות, להגיד שגם עוד שנתיים אני אהיה
צעירה לא פחות, שעדיין זה לא נורא. "זה רק גיל!", "מה זה כבר גיל?",
וכולם מלאים בסיפורים על אנשים שהתחתנו קצת יותר מבוגרים ועדיין שמחים ומאושרים.
ומה אני אגיד להם? שאני מפחדת שאפילו עד הגיל של אותם אנשים מהסיפורים אני לא
אמצא? כשמוצאים אז קל לדבר, כשיודעים מתי חוסר הוודאות הזה ייגמר. זה לא הגיל,
באמת, אני יודעת שזה רק מספר, אבל פשוט מציאות החיים של הסובבים אותי נהיית יותר
ויותר זרה ורחוקה לי, שאני פשוט מפחדת מהפער.
.png)
אבל אני משתדלת לחייך,
לשמור על אופטימיות זהירה וטובה
ומדי פעם יתפלק לי "עד
מתי", הרי כל הרווקות הזאת היא בסך הכל טירונות ארוכה...
תמשיכו לעקוב,
זה מחמם את הלב,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה