הבדידות עוברת דירה : #4 TAKE
"דרושה שותפה שומרת שבת וכשרות, לדירת בנות
במיקום מעולה!
חדר די
גדול, 1500 ₪ לא כולל חשבונות וארנונה.
אין סלון, אבל הדירה שיתופית ומארחת ויש מקום
בחדר לספה ופופים!
לפרטים
נוספים ולתיאום ביקורים..."
יום שישי אחד, הסתובבנו
חברה שלי ואני בקניון בעיר. בכל זאת, זה הזמן היחיד שאפשר לצאת ולנשום קצת אוויר
אחרי השבוע העמוס. בין כל חנויות הבגדים, הקוסמטיקה והפיצ'פקעס קפצה ונצנצה לנו
בעיניים חנות כלי בית וטקסטיל שרק כדי לא לעשות לה פרסומת סמויה אני לא אגיד שקוראים
לה גולף אנד קו. אופס.
"שניכנס?", שאלתי
אותה. "כן! דווקא ממש בא לי...", היא שיתפה פעולה באופן מפתיע ונכנסנו.
התחלנו להסתובב שתינו בין המדפים השונים, טורפות עם העיניים את כל הכלים, המצעים,
והגאדג'טים לבית. נראינו כמו שנראים כשפותחים את המקרר במוצאי יום כיפור.
השוביניסטים מהצד יצחקו, הפמיניסטיות יכולות למחות עד מחר, אבל לי זה לגמרי עשה את
זה, הרבה יותר מכל חצאית מפונפנת. התחלתי לנסות להיזכר למי יש אירוסים או חנוכת
בית בקרוב, או מה אמא שלי אמרה שחסר לה ומתי יום ההולדת שלה. הרי לעצמי, אין לי
אומץ לקנות, בשביל מה? אני עדיין רווקה, שגרה אצל ההורים או נודדת ממעונות אלו
לאחרים. ונכון שזה נחמד לחלק מתנות, ולפרגן לכול מי שמסביב את מה שבא לי לקנות
לעצמי, אבל בא לי כבר בית משלי. לעשות לביתי. לעצמי.
כבר הרבה זמן שאני מתלבטת
אם לשכור דירה ולעבור מההורים למקום עם ממוצע גילאים קצת יותר נמוך. למה לי? כי זה
נחמד לחזור הביתה בסוף יום, להיות אדון לעצמך, עצמאית, לא להרגיש תלויה באף אחד
ולא להיות חייבת דין וחשבון בסוף כל יום, שבוע, חודש. לא לקבל טלפונים ששואלים אם
יש לי מפתח ולאן אני יוצאת, ולא לחלוק את הלו"ז השבועי של הרכב עם כל המשפחה
המורחבת. נשמע מבטיח... גם בסדרות זה נראה לא רע, והחברות מסביב כבר מתחילות
ליישם; "תגידי, יש לכם בבית מיקרוגל מיותר? ומתי את כבר באה לבקר אצלי
בדירה..."
זה לא שאני לא אוהבת את
המשפחה שלי, אני אוהבת- ואפילו מאוד. אבל בזמן האחרון נהיה לי קצת צפוף. אין מה
להגיד- הבית הזה קטן מדי לשנינו, ז"א לשלושתנו, ז"א הוא פשוט קטן לי
וזהו. האחריות על הבית היא לא שלי, ולמרות שיש לי כמה חברות שמשכנעות אותי שזה
ה-דבר ושאנצל את הזמן במלון 'אמא', משהו בי פשוט לא מצליח לגדול.
פעם יצא לי לשוחח עם חברה,
אחת מהחלוצות שקמו ועברו לדירה כזאת. שאלתי אותה למה היא עוברת? אם היא לא רוצה
להאמין שזה אוטוטו מגיע ולחכות עוד קצת בסבלנות? המעבר המחייב הזה לדירה משלך תמיד
נראה לי כמו מתקבע על סטטוס שאף פעם לא רציתי להתקבע עליו. אולי אני סתם שמרנית,
אבל כל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה אני מקבלת רגליים קרות. דירת רווקות? להתבייץ בביצה
הירושלמית/ הגבעת-שמואלית/ התל אביבית ועוד היד נטויה ולהיכנס לסצנת הסיפורים האלה
שאף פעם לא חשבתי שאשחק בהם תפקיד. מה בסך הכול ביקשתי? קצת להרגיש גדולה? קצת
להיות שווה בין שווים כשאני מסתובבת עם החברות שלי שמדברות על שכר דירה, קניות
ואורחים לשבת.
אם הייתי יודעת שזה רק
לחודש, שניים, שלושה, חצי שנה, הייתי מוכנה. בכל זאת, חוויה קצת שונה. ליהנות קצת
מחוויה עצמאית אבל לא מחייבת, לשחות בבריכה כמה חודשים לפני שקופצים לאוקיינוס.
אבל מי אמר שככה זה יהיה? והחרדות האלה שאשתקע, שאתרגל, שיהיה לי נוח מדי ולא אחפש
איך לצאת מזה, ובכלל- לצאת. ומה עם כל הכסף שחסכתי- ככה פשוט אוציא את הכל בלי
לחשוב על המחר? ומה עם כל האנרגיות ששמרתי- סתם אחפש מזרנים ושידות ולא עם בן אדם
שאני בונה אתו עתיד משותף?
"אל תחשבי רחוק
מדי", היא אמרה לי, "אני למשל, עוברת לדירה משלי דווקא כי אני כן רוצה
להתחתן ואני יודעת שבבית, במצב הנוכחי לפחות, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי
את הפניות הרגשית והפיזית להכניס אדם לחיים שלי. ואם אני רוצה כבר להרגיש ארעית אז
בטח שזה לא יהיה בבית. ועד אז- אני גם רוצה קצת ליהנות, לעשות כיף ולחוות חוויות
עם חברות בגילי. גם המצב רוח שלך והמצב הנפשי שלך משתפר כשטוב לך ואתה לא מרגיש חנוק ותחת הלחץ בבית, וזה אין ספק שמשפיע".
לא עברו יותר מדי חודשים
והבחורה הסתדרה באושר ועושר. אולי באמת היא צדקה. רק כשאתה נדרש בעל כורחך לגבש
אורח חיים והתנהלות בבית עצמאי משלך, אתה מצליח להיות מספיק מגובש ולדעת מה אתה
מחפש, תוך שאתה מפנה מקום בראש שלך מכל השטויות והדמיונות. צריך לפנות מקום בחיים, ולדמיין כבר את מה שהולך לבוא, לעשות צעדים לקראת, כדי שיהיה לו מקום להגיע. מצד שני אני גם קצת מפחדת. שלא משנה מה התפאורה תהיה- עדיין ארגיש לבד. לראות את כולן מסביב באותו תהליך כמוני יכול להיות מנחם, אבל גם יכול לייאש כשבגזרה שלך זה לא מצליח ואצל אחרות זה דווקא הולך יופי. אולי עדיף רחוק מהעין- רחוק מהלב. ואולי דווקא עדיף רחוק מהבית...
אז לעבור ולשכור דירה? או
לא לעבור ולשכור דירה? זו השאלה.
עד שאני אחליט,
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב...
חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"
עד שאני אחליט,
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב...
חפשו אותי בפייסבוק: "מטילדה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה