שיט מבראשית : #1 TAKE
לא
שחשבתי שזה ירגיש אחרת.
כבר
מהיום השישי של ימי בראשית, העולם הזה תוכנן לזוגות. בשמיים הוחלט כי לא טוב היות
האדם לבדו, והוא פשוט צריך מישהי לצידו (גם אם היא נגדו J). גם אני, בראשית ימי,
ידעתי שיום יבוא וגם אני אמצא מישהו לאהוב, מישהו לטייל אתו, מישהו להקשיב לו, או
אפילו פשוט לתת לו להוריד את הזבל.
כשהתחילו
טפטופים של הזמנות מסביב ידעתי שהגיע הזמן. לא שהייתי בלחץ או משהו, אבל שש שנים
של אולפניזם עושות את שלהן. בכל זאת, כשכל פורים מחדש כולן מתחפשות לנשים נשואות
בווריאציות שונות (אישה נשואה, אישה נשואה בהריון, אישה נשואה עם מנשא ושאר ירקות)
והצוות החינוכי מקדש את הקידושין, השאיפות שלך לא יכולות להיות יותר מידי מפתיעות.
את הכיוונים המקצועיים, הקרייריסטיים או הרעיוניים, מסתירה השאיפה לעמוד מתחת
לחופה. לא כי היינו שם ואנחנו יודעות שזה טוב, אבל זה פשוט מרגיש נכון.
כולן, בסופו של דבר, רוצות קודם כל להגיע הביתה.
אבל
חשבתי שזה יהיה אחרת.
בלי
ששמתי לב, ובלי שבכלל הרגשתי שבוער לי, הטפטופים הפכו למבול, ההזמנות הפכו
לקנסות, ואני בסך הכול רציתי מטרייה. פתאום הם התחילו להסתדר בחיים, זוגות זוגות
שעולים לתיבה, ומשאירים אותי להתמודד עם מבול של עיניים בוחנות בעזרת נשים, מבול
של דייטים כושלים ומבול של בדידות. זה לא שבאמת הייתי לבד, מסביבי ניצבו הרבה
פטריות כמוני, שהתביישו להגיד שהן מרגישות ככה. עם הזמן גם נהיינו חברות אחת של
השנייה. לא כי היו לנו יותר מדי תחומי עניין משותפים, לא כי היינו באותו סגנון,
ולא כי למדנו באותו בית ספר. סתם היינו באותו לקסיקון, "חברות של
סטטוס", חפשו את הערך במילון.
היו לי
פעם חברות אחרות, טובות לי יותר, מתאימות לי יותר, שבחרתי יותר. לא שהנוכחיות לא
טובות, אבל ידעתי חברויות יותר קרובות. פשוט הזמן עשה את שלו והן פשוט התחתנו. אני
יודעת, הן לא מתו חס ושלום, ועוד יותר ממוקדם בשביל להספיד. אני אוהבת אותן והן
חברות טובות שלי, אבל לא תמיד הן פנויות לי מספיק. גם לא תמיד הן יכולות להרגיע,
מדי פעם הן זוכרות להציע, אבל בין כל הלבטים שלי והבלבולים, הן מאוד החלטיות
בלהחליף חיתולים ולתקתק בישולים.
ואני?
"אני רוצה להיות שם" ופשוט לא מצליחה. אולי זה סתם מקרה, אולי זו השגחה.
מלווה את חברותיי לחופה בזו אחר זו בעודי מנסה לפענח את הפטנט ולנסות את זה בבית. ומפעם
לפעם, אני הולכת ומיטשטשת, הולכת ומתייאשת, כבר לא יודעת מה אני מחפשת, מה אני
מבקשת. זה מבוגר מדי, וזה צעיר, ההוא דוס כבד, וההוא סתם עוד לא החליט, אחד שלא מעיף לי פרפרים
בבטן ואחר שמתנהג כמו גולם. אני מוצאת את עצמי מתפשרת על דברים, בוררת לי בחורים, יוצאת
כדי לא לצאת "הרווקה המבוגרת", ו-"מה יגידו ההורים". אז יוצאת,
מקפה לקפה, מפארק לפארק ומה שיהיה יהיה. עם השנים
זה הולך ונהיה כמו משחק זיכרון. אני מחפשת את החלק שדומה לי תוך כדי ניסיון להיזכר איך
הייתי נראית, מה רציתי בהתחלה ומה ייחלתי לעצמי לפני שנכנסתי למשחק הזה.
הרבה זמן
שקעתי בתחתית אבל היום אני מבינה שהגיל הוא לא פונקציה והלחץ הוא לא פתרון, הוא רק
משתק, מכניס לדיכאון ומוציא מהדעת. חוץ מזה, עם כל הכבוד, עדיין לא התחילו לצמוח
לי שיערות לבנות, הנהגים באוטובוס עוד מפרגנים לי בכרטיסיית נוער, ואני- אני נהנית
מהחיים (גם אם מרגיש לי קצת חסר). אז החלטתי לחזור לתכנית המקורית, לחכות בסבלנות
ולהתפלל בשקט. אומרים שמי שמזמין פיצה מקבל אותה. אחרי חצי שעה-שעה, חמה או קרה,
עם קולה בצד או בלי, בסוף היא מגיעה. ומשביעה.
ואולי זה בדיוק האיזון שצריך, זה שיעזור לי להתמודד עם הכבד הזה שמבקר
ברגעים לא צפויים. מצד אחד להשתדל ולנסות, לייבא אנרגיות חיוביות ולהאמין,
ובינתיים להתקשר להזמין ולחכות בסבלנות שלמעלה ייאפו לי את התכניות כמו שצריך. נכון שאני קצת מתחילה לאבד סבלנות, אבל מצד שני לא הייתי רוצה לקבל את הפיצה שלי
כשהיא עוד בצק. "כשרעבים אוכלים הכול" זה נכון, אבל לא את הפיצה של השכנים.
טוב נו, את הפיצה אולי כן, אבל לא כשמדובר בשותף לחיים.
בתאבון J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה